Fearless

פרק 1-בלה

אני מתלבשת, לא שמה יותר מחצאית מיני קצרצרה וחולצת טריקו צמודה
חוק מספר אחת ב׳גטו׳-
הדבר הראשון שתופס את עיניהם של אנשים הוא הגוף לא המוח.
״בל!״ הצעקה הגיעה מלמטה, קרוב לוודאי שזה אחד האחים הקטנים שלי, אני יורדת בזריזות למטה סוחבת בידי זוג עקבים בצבע שחור בוהק ״מה אתה צריך?״ אני מגלגלת עיניים בחיוך למראה אחי הקטן "אלכס הכניס את נעלי הספורט שלי למקפיא ועכשיו הן קפואות!״ הוא יבב, אני מביטה באחי, צעיר ממני רק בשלוש שנים ״ברצינות?״ אני בוהה בו אבל הוא רק מחייך בזדוניות אני עולה למעלה בזריזות ומנתקת את מייבש השיער מהחשמל וזורקת אותו לכיוון לאלכס שתופס אותו ״אני רוצה שהנעליים יפשירו עד שמונה בבוקר, אם לא אתה קונה לו זוג חדש״ הוא מגלגל עיניים אבל נעמד ומתחיל לייבש את נעליו של אחיו הקטן כשילדה בסביבות גיל החמש-עשרה יורדת במדרגות ולעזאזל, היא לא לובשת מכנסיים ״אלכס, מי זאת״ אני מחווה בידי אל הילדה ״אה- זאת חברה שלי״ אני בוהה בו, ״אוקיי בסדר- היא... טוב- מה זה משנה עכשיו? אני אסלק אותה מפה בשנייה״ עכשיו אני סתם לועגת לו ״אני מקווה בשבילך״
ועוד סולן ללהקה, עוד אחד מהאחים לי נכנס לסלון, לבוש בלא יותר מזוג תחתונים, חיקוי בולט למדי של המותג ׳קלווין קליין׳ בוקר טוב איאן אני מחייכת לעברו והוא מחזיר לי חיוך, ״אבא כבר חזר הביתה?״ הוא הרים גבה ואני מטה את ראשי לשלילה ״לא וטוב שכך״ הוא מהנהן בהסכמה ״את הולכת לראיון עבודה הזה בל?״ הוא לוגם מספל הקפה שמאט גנב מהשכנים, ״אנחנו באמת צריכים להחזיר את הספל הזאת״ אני אומרת למאט, עיניו עדיין מעט נפוחות אבל הנעליים שלו מתחילות להתייבש.
אני נושקת לראשו של מאט לפני שאני מעבירה יד בשיערי מול המראה השבורה ״אל תאחרו לבית הספר!״ אני מזהירה ואלכס רק מגלגל עיניים ״אומרת מי שנשרה בגיל 14״ מבטו הפך למעט ריק אבל עשיתי ככל יכולתי להתעלם מזה ״לך תזדיין אלכס״ במילים אלו אני טורקת את הדלת.

אני עומדת מול אחד הבניינים הגבוהים ביותר בשיקגו ששייכים לאחד והיחיד כריסטיאן פאקינג האריס, הבן אדם עשה את המיליון הראשון שלו בגיל 20 עוד לפני שאפילו הפך למבוגר חוקי. באפס מאמץ כוח רצון או אומץ הכרחתי את עצמי לצעוד אל תוך הביניין
״למעט השם״ זה הדבר היחיד שאני יכולה להגיד כרגע, במקום הזה מפואר, לא נראה כמו משהו שאני אכנס אליו בחיי אני צועדת לכיוון המעלית מעיפה מבט במראה, לעזאזל, או שהוא יחשוב שאני זונה או שהוא יהא. את מה שהוא רואה, ונקווה שזו האופציה השנייה. אני מעיפה מבט בתריסר האנשים שעומדים בתור רק כדי להיבחן לתפקיד המזכירה האישית שלו, אני נאנחת, אין לי סיכוי.
אני מתיישבת ליד אישה בגיל העמידה, אבל היא יפהפייה אמיתית, עשרה הבלונדיני שופע ונופל על כתפיה היא מאופרת כראוי ואני לא אופתע אם היא נשואה איזה מוכר יהלומים עשיר או משהו כזה, אני מחייכת אליה והיא מחזירה לי מבט קר, אבל כמובן שזאת תהיה קארמה רעה להתגרות בה אז אני מתיישבת על הכיסא בצד השני של החדר, אני מתפללת שאני אקבל את הג׳וב הזה, השכר שהמנקה פה מרוויח בחודש כנראה יותר גדול ממה שאני מרוויחה בשנה הקנאה שלי גוברת כשאני מביטה באנשים סביבי, כל מה שיש לי בחיים זה פאקינג דיפלומה מזויפת שקניתי בחמישים דולר כדי לנסות להתקבל לראיון עבודה המזוין הזה
כבר עברה שעה מזוינת והמקום רק מתמלא, הלב שלי עוד רגע יוצא מהחזה שלי כשקוראים לי להיכנס אל החדר של מר האריס, אני מצפה לראות גבר מבוגר בסביבות גיל החמישים אבל לא, לעזאזל לא הוא נראה בן 30 מקסימום 35 והוא יפהפה, אני קופאת במקומי ״תעשי את זה מהיר״ מבטו קר וקולו אפילו יותר אני בולעת את הרוק שלי ומתיישבת מולו ״אני בלה, בלה קרטר״ אני מושיטה לו את ידי ללחיצה ומחייכת אבל שוב, רק מבט מקפיא ״שבי״ הוא פוקד ואני מצייתת ״קראתי את הקורות חיים שלך״ הוא לוגם מכוס בורבון או וויסקי ומביט בדף המונח על השולחן שלו ״משעמם״ פניי נפלו ״את לא מעניינת, משעממת״ בלעתי את רוקי בכבדות ״אני לא מחפש מישהי משעממת או בנאלית״ אני בוהה בו, המומה ״אתה בכלל לא מכיר אותי״ אני גוערת בו ״טוב, ילדה אנחנו סיימ-״ קטעתי אותו ״ילדה?״ אני צוחקת במרירות ״לך תזדיין״ אני קמה מהכיסא ויוצאת מהמשרד בטריקת דלת מבינה שאיבדתי את הסיכוי היחידי שלי לפרנס אותי ואת שאר המשפחה שלי, אני קופאת כשאני קולטת 30 זוגות עיניים שופטות, נעוצות בי, אני מנסה לתת לקור הרוח שלי לגבור עליי אבל זה לא עובד כל כך ואני חוצה את החדר כמעט בריצה, רק שאני יוצאת אני מבינה שעצרתי את הנשימה, אני נושמת לרווחה, ומבינה שדפקתי את המשפחה שלי, אני מתקדמת לעבר המדרכה חולצת את נעלי העקב שלי ומתיישבת לצד הכביש, אני מנגבת את הדמעות מפניי, העבודה הזאת הייתה הסיכוי היחיד שלי לממן את הגשר של מאט או את הספרים ללימודים של אלכס.
אני מרגישה יד מונחת על הכתף שלי, אני מסלקת אותו ונעמדת על רגליי, זה לא אחר מאשר כריסטיאן, האחד שצעקתי עליו ללכת להזדיין, פאק, אחריו משהו כמו עשרים איש יצאו מהבניין בינהם אני מזהה את אותה אישה עם השיער הבלונדיני שדחתה אותי בכניסה, ״יש לך יומים״ הקול שלו העביר רטט במורד עמוד השדרה לי ״יומים להוכיח לי שאת ראויה לעבודה הזאת״ במילים אלה הוא הסתובב והלך, הלב שלי פרפר, כמעט יצא מהחזה שלי.אני לא יכולה לפשל.

אני נכנסת הביתה למראהם של שלושת האחים שלי אלכס עוזר למאט בשיעורי הבית ואיאן צופה בטלוויזיה ״היי״ מבטם של שלושת האחים שלי נורו אליי בשנייה, מאט קם מהכיסא ועטף אותי בחיבוק, נשקתי לראשו, איאן בא אחרי מאט ״איך הלך?״
״אם אני אספר לך אתה לא תאמין לי״ אמרתי בחיוך חיפשתי את אלכס בעיניי, כל מה שאני מקבלת ממנו זה גלגול עיניים קר, אני מפלסת את דרכי אליו ״מה נסגר איתך לאחרונה?״ ברגע שאני מתקרבת אליו הוא קם ולוקח צעד אחורה ״אל״ הוא הזהיר ״ברצינות?״ אני מניחה את הידיים על המותניים שלי ״את התקבלת, אנחנו יודעים אבל את אי פעם חשבת מה הולך לקרות אחרי?״ הוא שאל בקור, הוא הרתיע אותי ״אני בן 16 בלה! איאן בן 14 ומאט 8! אני לא מסוגל להחזיק את המשפחה הזאת לבד!״ אני לקחתי צעד אחורה ״אני- אלכס, אני אהיה פה״ הוא גלגל עיניים ״תעשי לי טובה בלה, את בדיוק כמו אבא״ אני קופאת במקומי ״את פחדנית, בשנייה שתמצאי מקום יותר טוב את תעזבי״
הלסת שלי רועדת, אני מרגישה את הגב שלי מתנגש בקיר ״זה שאת בחרת לנשור מבית ספר לגדל אותנו, בעיה שלך״ דמעה בודדת ירדה במורד פניי ״חתיכת בן זונה״ אני ממלמלת ״מעולם לא הכחשתי את זה״ מבטו היה קר, לא אולי ילד שהכרתי ״אם את עוזבת, בל, אנן לך מקום פה״ הוא יצא מדלת הבית, אני מסתובבת, פניו של מאט קבורות החזה של איאן ״אני מצטער בל, אבל הוא צודק״ קולו של איאן רעד מעט, אני הרגשתי כיאילו אני עומדת להתעלף או להקיא
המילים של אלכס התנגנו לי בראש כמו תקליט שבור גורמים לי לרצות להרוג את עצמי.