הורד האחרון

פרק שתיים עשרה

נשברתי. נפלתי על הרצפה כשאני משחררת צרחה כואבת כלכך שהחזקתי לכלכך הרבה זמן והמשכתי לבכות ולצעוק בזמן שכל מי שהיה בבית באותו הרגע התפרץ לחדר. חלקם בכו בכי כואב איתי חלקם בכו בכי שמח שסוף סוף נשברתי. מיהרתי לנער את כולם ממני ורצתי למטה במדרגות. הוא היה שם. כמעט נפלתי ביציאה מהבית. הוא נעלם. נשארתי עם עלי כותרת אדומים של ורדים. כל העלי הכותרת הקיפו קופסה לבנה באמצע הכביש, התקדמתי לכיוונה להתמוטטתי מעליה, פתחתי אותה וראיתי את השמלה הכי יפה שראיתי. שמלה אדומה עצורה במאות ורדים ועלי כותרת ביחד עם מסיכה עם ורד עליה. המשכתי לבכות באמצע הכביש ״תפסיקי לבכות אייברי שלי את תלכלכי את השמלה״ ״למה הרגת אותי מה הוא עשה לך״ צעקתי לאוויר הפתוח ״הוא נישק אותך אייברי״ ״לא הוא, למה הרגת את מקס?״ ״את לא באמת שואלת את השאלה הזאת עכשיו נכון אייברי שלי״ ״למה הרגת אותו?״ שאלתי שוב ״כי הוא התעלל בך אייברי נפשית ופיזית. הוא הרביץ לך כשהוא חזר מהעבודה. הוא השתמש בך להנאה הפרטית שלו. את היית הבובה שלו. אני יודע שאת מכחישה ולא מוכנה להודות בזה אבל זו האמת. וזה לא היה מתוך אהבה אייברי.״ ״לאאא״ צרחתי ״לאא״ ״אני מצטער אייברי שלי מקווה שאת אוהבת את השמלה״ שמעתי בזמן שהכל שלו התרחק. ״אייב״ שמעתי את ריי קוראת לי מרחוק. ואז לא שמעתי כלום חוץ מצפצוף ארוך וגבוה. בזמן שהכניסו אותי לתוך הבית והביאו לי כוס קפה חמה, עטפו אותי בשמיכה וחיבקו אותי. חשבתי באמת הייתי כזו עיוורת כשהוא התעלל בי. נזכרתי בכל הזכרונות שניסיתי להדחיק. איך הייתי כזו תמימה. אני לא היה תמימה כלכך מעכשיו ואלה. נמאס לי.