השינוי 2: איחוד או הכחדה (שה"ה❤️)

-~-פרק שלושים ואחת-~-

נ"מ מארלה

זמן מנוחה. להשתחרר ולהירגע.
ככה אבא שלה קרא לזה.
היא פשוט נאנחה בהסכמה, מסתכלת על ידיה הקרירות.
היא הרימה את ראשה מהכרית ולקחה את הגביש שנתנו לה כדי לזנק אל בני האדם.

"מארלה!" הנה ראתה אותה ראשונה.
מארלה התקדמה לעברה בצעדים מהירים.
מסמנת לעצמה לנשום.
״מה את עושה פה? קרה משהו?.״ הנה הסתכלה עליה בעיניים פעורות, נאנחת למראה מארלה שהנידה בראשה.
״הייתי צריכה קצת זמן חופש.״ היא טענה והורידה את השכמייה.
למה היא הביאה אותה בכלל? זה לא שזה אירוע או משהו.
״היי.״ קרדן הרים את ראשו מהצלחת.
ארון ישב לידו ובהה באוויר.
״כפי שאת רןאה.. נהייה קצת בודד פה.״ הנה חייכה את החיוך הנעים הרגיל שלה בעודה ממהרת למטבח.
ריחות נעימים מילאו את הבית הקטן.
״אז מה קורה בעולם הגדול?.״ ארון התיישר כשהיא התיישבה מולם.
״כמה יצאו למשימה בערים האסורות והשאר לא יודעת.״
״ואת? אין לך שום משימה?.״
הצביטה בלב הובילה לקור הפתאומי בידיים בכל פעם שחשבתי על זה.
זה לא אמיתי.
זה רק געגועים.
הגוף מגיב בקיצוניות למה שלא יחזור.
מארלה נערה את ראשה לפני שהמחשבות יתמקדו בדברים האלה.
להירגע.
היא פקדה על עצמה ופלטה נשיפה קצרה.
היא שחררה את ידיה השלובות והושיטה יד לקחת תה שהנה הכינה.
״ספרו לי על הבית..״ היא אמרה ולקחה שלוק.
נחושה שלא לחשוב על זה יותר.
כמה היא מתגעגעת לזמנים הרגילים.
כשהיא יכלה לחייך והרכילות נשפכה מכל עבר.
כשחוסר היכולת היה המטרד, אבל לא הקבוע.
כשמעמד חברתי היה הקןשי כשעכשין זה מוות.
מארלה השתנתה, בהחלט.
הדמעות העולות בעיניה העידו על זה שהמוח שלה מעביר את החלק הרע בשינוי הזה.

                    ~~~~~~~~~~
נ״מ לין

״לקום כלכך מוקדם? יהיה זמן לסדר את השיער?.״ קיף נאנח בדרמטיות כשאליה ועידו סיפרו לנו מה מר פורקל מסר.
״זה מאוד.. ספונטני.״ סופי העבירה את מבטה על כולנו ״רק הגענו וכבר מחר המתקפה?.״
״לא רצית ספונטניות?.״ לין הגיבה בגיחוך אבל נאלצה להסכים עם קו המחשבה הזה.
״תירגעו.״ קיף גלגל עיניים ״פורקלנטור יודע מה הןא עושה.״
סופי הגיבה באנחה ובשילוב ידיים עצבני.
לין הבינה שזה כדי למנוע מההרגל העצבני שלה לתלוש ריסים לחזור עכשיו.
השתיקה השתלטה על החדר.
ברןר שקיף קטע אותה.
״אז.. לין?.״
״כן קיף.״ חייכתי.
״את מרגישה את המים שבאיזור?.״
היא נאלמה ״זה שאלה רנדומלית מאוד.״
״רנדומליות זה אני.״ הןא הגיב במשיכת כתפיים והישענות לאחור.
״אני מרגישה את הצינורות אם זה מה שהתכוונת.״
״צינורות?.״ דקס הרים את מבטו מהחפץ המרןבע שבידו שהיה לו ביד.
״של המים שמתחת לבית.״ קיף הסביר וחסך ממני את הצורך לענות.
דקס הנהן בחוסר ריכוז והמשיך להתעסק בחפץ שבידו.

״אתם הילדים.. אומרים לכם לקום בשש אבל ישנים עד וחצי.״ רטינותיו הרועמות של מר פורקל נשמעו מבעד לדלת בעוד היא דופק.
״כבר קמות!.״ שפשפתי את עיניי.
סופי ישבה במיטה, ידיה מכווצות פתק קטן ומסתירות אותו.
״סופי?.״
היא קמה מהטראנס והסתכלה על לין במבט שואל ״הממ?.״
״מה יש לך ביד?.״
״אה..״ היא הסמיקה ״סתם משהו.״
היא הייתה ממשיכה לתשאל אלמלא מר פורקל שחזר לסבב שני של דפיקות רמות.
״אליה ועידו לא קמן מהרעש הזה?.״ סופי קמה ופתחה את המכסה שכיסה את החלון, מכניסה את השמש לחדר.
״עידו ואליה רגילים לקום בשש בבוקר.״ אליה נכנסה לחדר עם ערימה שחורה ביד.
״הבגדים שלכן.״ היא זרקה לכל אחת טייץ, טוניקה ןשכמייה.
לין אספה את שיערה לפקעת מבולגנת והרימה את הבגדים בשתי ידיה ״ראשונה מחליפה!.״
סופי הרימה ידיים בכניעה והחוותה על הדלת.
לין באה לצאת כשהפנתה מבט אחרון לחברתה.
המבט היה עצוב?
כמעט רדוף או מבוהל.
קיף היה יןדע.
קיף שנמצא חדר ליד.
היא יצאה מהחדר לשירותים והחליפה לבגדים הכהים במהירות.
הם הין צמודים יחסית ומבד מאוורר.
קלים לתנועה.
״קיף?.״ היא קראה במסדרון וראש בלונדיני הגיח מאחד החדרים.
״כן?.״
״סופי נראית לי קצת... חוששת ממשהו.״
עיניו ריצדו לשנייה באור.
ןאז היא נזכרה.
לין רצתה לבעוט בעצמה אבל הבינה איך אפשר לצאת מזה ״אני יןדעת שאתה לא אמפת יותר.. אבל אולי תדבר איתה?.״
חצי החיוך שלו נגלה ״טוב.״