אהבה קפואה

דין, ג׳ואי ו... קולין?! Part 11

*ג׳ואי*-גיל 12
בכל יום מאז שאמא שלי נפטרה, אני רק שמה לב עד כמה הסביבה לא מודעת למה שאני עוברת.
זה התחיל בהרגשה של בדידות.
עבר להרגשה של חרדה חברתית.
והמשיך להתקפי חרדה.
אני לא מצליחה להישאר אדישה להערות עליהם
אבא שלי.
אח שלי הגדול.
אח שלי הקטן.
אני. 
אמא שלי.

בזמן האחרון, אני פשוט יושבת ובוהה בכל דבר, יועצת בית הספר שמדברת ברקע של המחשבות שלי פתאום נוקשת על שולחן האוכל. ״ג׳ואי, גשי בבקשה למשרד שלי. ותקפידי להישאר בפוקוס כשאדם סמכותי מדבר אלייך״

לפני חצי שנה, עברנו לישראל. אמא שלי ביקשה להיקבר כאן, ומילאנו את הבקשה שלה כפי שרצתה שתהיה. פתאום אני כבר לא בין זירות ההוקי הקרות בניו יורק, אני בועטת ומאגרפת את האוויר עם תלבושת לבנה שמזכירה חלוק.

קמתי בעיוורון חושים, הלכתי במסלול שכבר משונן בראשי בלי לחשוב אפילו. עמדתי מול דלת המשרד של היועצת, דלת עץ חורקת עם שלט ועליו כתוב את שמה ׳שרה רפאלי׳.

דפקתי על הדלת נקישות שקטות ״כנסי בבקשה״ פתחתי את הדלת הלכתי כמה צעדים והתיישבתי ישר על הכורסא הלא נוחה שכבר קיבלה את צורת ישבני.

״איך את?״ שאלה שרה ״איך את חושבת שאני?״ עניתי לה בשאלה ״אני חושבת שאת מדחיקה את הרגשות שלך ושאת צריכה לפרוק״ אבל לא, אני פאקינג לא. אמא שלי מתה- בכיתי, צרחתי, התאבלתי.

ככל שאני רק מדברת על זה אני יותר רוצה לפגוע בעצמי, למתוח את הגבולות של עצמי. אבל פאק, אני לא רוצה לשבת בחדר עם האישה המזדיינת הזו ולדבר על הרגשות שלי.

"ג'ואי, אני רוצה לעזור לך. בשנה האחרונה עברת המון שינויים" והנה, הנאום הרגיל... "אמא שלך... נפטרה. את עברת מניו יורק, לישראל. מדינה שהיא בגודל של ניו יורק. את עוברת מהפכה עצמית, את מתבגרת. את צריכה לתת לי ולצוות החינוכי לעזור לך"

"אני לא רוצה את העזרה שלכם, תודה" העליתי את תיקי על הגב וברחתי. חייגתי את המספר הרגיל "אבא" "אני בא, תירגעי"

החרדה משתלטת עליי, הזרם ששולט בכל גופי- מלחיץ, מתעתע.

הידיים והרגליים הרועדות מונעות ממני לעמוד, אז הרצפה הופכת להיות חברתי הטובה- שוב.

שיחה, בריחה, אבא, רעידות, נפילה, התקף חרדה.

כל פעם זה קורה, ואני מקבלת את זה בברכה.

הכאב והייסורים עדיפים על שמחה בשנה האחרונה.