שומר הראש שלי

פרק 6

הסמסטר השני של בית הספר הפרטי שאליו אבא שלי שולח אותי מתחיל עוד שבוע, ואני בחיים לא הייתי שמחה יותר.
פספסתי כבר את הסמסטר הראשון בגלל שאבא החליט ממש לפני כמה ימים לרשום אותי אליו.
כל פעם שניסיתי להעלות את הנושא שזיו שכנע את אבא שלי לשלוח אותי לבית ספר, זיו הכחיש.
אין לאבא שלי סיבה לשקר לי, כנראה זיו פשוט מתבייש בזה שהוא עשה משהו נחמד בשבילי.
בנוסף, תמיד שאני מנסה להקניט אותו על זה הוא מתעצבן ואומר ״לא דיברתי עם אבא שלך!״ והולך לחדר אחר בבית.
מה שכן, זה באמת מעשה נורא חמוד מצידו ואני לגמרי חייבת לו על זה,
לא שאני אי פעם אודה בזה...
כרגע אני יושבת בחצר , שותה קפה קר ומתענגת על החום של השמש שמבשלת אותי, בין התחושות הכי טובות בעולם.
קבעתי עם סער ללכת לארוחת ערב היום, הרבה זמן לא בילינו זמן ביחד בגלל זיו וכל זה, ואבא שלי לא כאן, לכן סער צריך לסדר הרבה דברים, לו״ז עמוס.
אני חושבת ללכת לגלוש מחר, לא יצא לי לגלוש גם הרבה זמן.
לא יצא לי גם לשחק כדורסל עם כפיר הרבה זמן.
כשאני חושבת על זה, יש המון דברים שלא עשיתי הרבה זמן שנורא אהבתי לעשות.
אין, זה פשוט דיכאון החורף.
אבל אין יותר חורף!!! החורף מתחיל להיעלם ומגיע האביב, ואביב זה בעצם קיץ.
ככה המוח שלי עובד בעצם.
אוקיי החלטתי, אני הולכת לנצל את השבוע הזה כדי לעשות מלא דברים שלא עשיתי תקופה ארוכה.
דבר ראשון שאני אעשה, אעלה לסדר את החדר.
עליתי במהירות במדרגות.
אף אחד לא בסלון, שזה חדש.
סער בסידורים כמו שסיפרתי לכם, זיו סיכם עם כפיר שישאר לשמור עליי כי הוא היה צריך לצאת לסדר כמה דברים.
חשוד, מאוד מאוד חשוד.
אבל השמש הייתה טובה מדי היום כדי שאני אבזבז זמן בלחשוב על זה.
וכפיר... טוב הוא איפשהו בבית.
הוא ממש מעופף לאחרונה.
אני דואגת שעובר עליו משהו, הוא התחיל לשתות הרבה יותר, וראיתי אותו לוקח הרבה יותר הפסקות סיגריה.
והוא צוחק מלא אבל העיניים שלו פשוט נראות.. עצובות.
ואני לא יודעת מה לעשות, אני אוהבת את כפיר מאוד.

חיברתי את האוזניות האלחוטיות שלי, וישר התחלתי לסדר.
קודם כל העפתי את כל הבגדים שהיו צריכים ניקיון דחוף, לכביסה.
את שאר הבגדים קיפלתי והנחתי בארון.
סידרתי את השולחן שלי, את המיטה, החלפתי מצעים, וכמובן שטפתי את הרצפה וניקיתי אבק.
וואלה, אני ממש גאה בעצמי.
אחלה של ניקיון הרמתי פה.
אוקיי, דבר הבא שאני הולכת לעשות זה לדבר עם כפיר.
ירדתי במדרגות והתקדמתי לכיוון חדרו.
דפקתי בדלת ולאחר כמה שניות הוא פתח לי ״ריף, היי״ חייך וסימן לי להיכנס.
״היי כפיר , מה נשמע? מה אתה עושה?״ חייכתי והתיישבתי על המיטה שלו.
״סתם, ממלא מסמכים״ התיישב חזרה על הכיסא שלו.
״רוצה לקחת הפסקה ולשחק כדורסל?״ הוא ממש אוהב כדורסל, זה כנראה הדבר האהוב עליו בעולם, ואני מקווה שמשחק יעודד אותו קצת.
״הלוואי, הבטחתי לאריק שאני אסיים אותם עד היום בשעה ארבע״ אריק הוא אחד החיילים הבכירים של אבא שלי.
״אוף, מלא זמן לא שיחקנו ביחד״
״אני יודע, אבל אין סיכוי אחרי הטפסים אני צריך לצאת לטפל בעסקה, ואז אני צריך ללכת לטפל בעוד עניין ואז בעוד עניין ואז ב-״ קטעתי אותו ״אוקיי, הבנתי״.
״רוצה אולי לשחק מחר? יש לי רק כמה סידורים בבוקר אבל מהצהריים אני פנוי לחלוטין״ חייך , ״כן ברור, זהו אני לא קובעת כלום״ חייכתי , זה מצויין אני אוכל לנסות לדבר איתו, ויותר חשוב להצחיק אותו.
״סגור, טוב עכשיו עופי אני צריך לסיים פה״
״בסדר בסדר״ קמתי ויצאתי מהחדר.
אוקיי, מה הדבר הבא שאני רוצה לעשות היום?
אני אכין ארוחת צהריים!
אנחנו מזמינים מלא לאחרונה והגיע הזמן לקצת אוכל ביתי.
פסטה עגבניות.
זה המאכל האהוב עליי ולדריה יש את המתכון המושלם.
וואו, עכשיו הבנתי שמלא זמן לא דיברתי עם דריה, תזכירו לי להוסיף את זה לרשימה.
הדלקתי מוזיקה והתחלתי לבשל.
איך אני אוהבת שהחלונות פתוחים וקרני שמש נכנסות לבית, ואני עם מוזיקה, מכינה אוכל, זה נגיד , מביא שלווה.
דלת הבית נפתחת ברגע שסיימתי להכין את רוטב העגבניות.
לא טרחתי אפילו להסתובב לראות מי זה,
משום שהבן אדם היחיד שיכול לחזור בשעה הזו הביתה , זה זיו.
״היי זיו ״ המשכתי לערבב את הרוטב.
״איך ידעת שזה אני?״ שאל
״היגיון פשוט״ הגבתי
״מריח טוב, מה את מכינה?״
״פסטה בדיוק מוכן, רוצה?״ שאלתי וקצת בשוק מהמחמאה.
״כן תודה, אני עולה שנייה להחליף בגדים״ הנהנתי ושפכתי את הרוטב לסיר.
זיו מתחיל להיפתח אליי וזה קצת מפתיע , אבל הוא עדיין שונא אותי , וזה הדדי לחלוטין.
אני עדיין חושבת שמשהו לא בסדר איתו והוא עדיין עוקץ אותי בכל הזדמנות שיש לו.
הנחתי את הפסטה בשתי צלחות וסמסתי לכפיר שיש לו פסטה מוכנה בסיר למתי שהוא יהיה רעב.
הכנתי לי ולזיו כוס פטל מעורבב עם סודה.
הוא לא נראה כמו בן אדם ששותה פטל, אבל תמיד יש פעם ראשונה.
זיו החליף בגדים ולדעתי זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו בטרנינג.
הוא לבש טרנינג קצר בצבע ירוק זית וחולצה שחורה.
הוא ירד בזריזות במדרגות והתיישב מולי באי המטבח.
הבטתי בזיו וחיכיתי שיגיד משהו על האוכל.
הוא הרים את ראשו והסתכל עליי.
״מה?״
״מה אתה חושב?״
״על מה?״ עכשיו הוא סתם משחק איתי
״טוב בסדר תהיה מניאק״ התעצבנתי ותקעתי את המזלג בפסטה.
הוא צחק ואמר ״ הפסטה ממש טעימה״ והמשיך לאכול.
לא הגבתי ״עכשיו את כועסת?״
״אתה סתם מעצבן בכוונה״
״ואת מתעצבנת מהר מדי״
בחרתי להתעלם מההערה הזאת.
״צריך ללכת לקנות דברים לבית ספר״
הוא הנהן ואז המשכתי ״שאתה שכנעת את אבא שלי לרשום אותי א-״
״בפעם האלף, אני לא שכנעתי את מורוזוב, זה לא מעניין מספיק כדי שאבזבז את הזמן שלי בלדבר עם האבא המקסים שלך״ אמר בטון עוקצני.
״אז אני מבינה שאתה לא עף על אבא שלי״ הסקתי.
״לא אמרתי את זה״
״אבל זה מה שניסית להגיד״
״את קופצת למסקנות״
בזה הוא צודק, אני לא יכולה להתווכח.
״טוב אל תהיה מעצבן, תסיים לאכול ונצא״ פיניתי את הצלחת שלי לכיור , ועליתי במדרגות לחדרי.