״טוב, איך מחליטים מי מנצח?״ שאלתי.
״מי שתופס הכי הרבה גלים״ השיב.
זיו ואני עומדים על החול החם, ישנה רוח קרירה ושנינו מביטים אל הים.
אני מחזיקה בידי את הגלשן הסגול שלי , זיו לקח את הגלשן של סער בגלל שאין לו פה גלשן ואין לו כוח לשכור.
זיו סיפר שהמון פעמים כשסער היה בא לבקר אותו במיאמי או כשזיו בא לבקר כאן, הם היו גולשים יחד.
״טוב יאללה למה אתה מחכה״ אמרתי ונכנסתי בריצה אל המים.
בחרנו יום מצויין לגלוש, היו המון גלים ואני בטוחה במיליון אחוז שאני הולכת לנצח את זיו.
תפסתי את הגל הראשון וצעקתי לעברו, שאגב עדיין עומד על החול ״לוזר!!״ וצחקתי.
הוא חייך וגלגל עיניים , והתחיל לרוץ לעבר הים, הוא תפס את הגל הראשון שלו והסתכל עליי עם חיוך שחצני.
טמבל.
המשכנו לגלוש, הרוח ליטפה את פניי, השמש מבשלת אותי, ומידי פעם אני נופלת למים.
ההרגשה הכי טובה ביקום.
אני אוהבת את השמש ואת המים.
אם הייתי יכולה הייתי חיה לנצח בקיץ.
עד שהיה נמאס לי.
אני אוהבת לגלוש גם בחורף, מתי שאפשר בלי לסכן את החיים שלי כן?
אחרי שסיימנו לגלוש , יצאנו מהמים ועמדנו על החול החמים.
״על כמה גלים את?״ שאל
״6, ואתה?״ החזרתי
הוא לא הגיב וחייך.
אוי נו...
לאחר רגע ארוך הוא השיב , ״7״ וחייך.
נאנחתי וחיבקתי את הגלשן קרוב יותר אליי.
אין ריקוד ניצחון הפעם.
אם לא ניצחתי בזה , לפחות עדיף שאנצח במשהו אחר.
״הראשון שמגיע לסוכת מציל קונה לשני גלידה!״ הכרזתי, נתתי לו דחיפה קלה והתחלתי לרוץ.
״היי! זה לא פייר!״ והתחיל לרוץ מיד אחריי.
____________________________
״אפשר הסבר לאיך אני ניצחתי ובסוף אני זה שקניתי לך גלידה?״ קיטר בזמן שלקח עוד ביס מהגלידה שלו.
״כי אתה איטי כמו צב?״ עקצתי.
״טוב, אתה מחליט מה עושים עכשיו״ קבעתי, אתם יודעים, בגלל שהוא ריף עד סוף השבוע.
״אני רוצה... מקלחת, יש לי איזה פגישה אחר כך, אבל אפשר לצאת בערב״ השיב.
״לאן אתה רוצה לצאת?״ שאלתי
״יש מקום שמלא זמן לא הייתי בו, ואם אני אחראי, אז נלך לשם״ החליט.
״בסדר, באיזו שעה?״
״בחצות תהיי בסלון״ קבע ואני גיחכתי.
״מה?״ הביט בי
״חצות? מה אני סינדרלה?״ חייכתי והוא צחק.
״בטח פרינססה״ חייך והסיט את מבטו ממני.
המשכנו לאכול את הגלידה בשתיקה.
״טוב בואי, אני רוצה להספיק לדפוק מקלחת לפני הפגישה״ קם מהכיסא שלו ואני מיד אחריו.
הוא לקח את הגלשנים שלנו וסחב אותם לרכב.
נסענו עם חלונות פתוחים בגלל שבאמת, הייתה רוח ממש נעימה, הייתה מוזיקה שקטה, ולא הייתה שתיקה מביכה, זו הייתה שתיקה נינוחה.
אני באמת מתחילה להרגיש בנוח ליד זיו וזה נורא משמח מפני שאני מרגישה שזה הדדי.
זיו מדבר איתי, כאילו אשכרה, והוא מחייך!
לפתע קיבלתי התראה בטלפון הנייד שלי.
אריאלי: ״רוצה להיפגש היום?״ יש לי זמן עד שאני וזיו יוצאים לא?
את/ה: ״כן, איפה?״
אריאל התחילה להקליד מיד
אריאלי: ״אצלך?״
אוי.
רגע , בעצם, מה הבעיה היא כבר הייתה אצלי.
״זיו , אפשר שאריאל תבוא אליי עוד שעה כזה?״ הבטתי בו.
הוא היסס לרגע ואז נאנח.
״בסדר, אני אעדכן את סער, אבל אנחנו לא נוכל להעיף את השומרים הפעם, תצטרכי לחשוב על תירוץ״ השיב.
הנהנתי בחיוך.
״תודה! אין עלייך!״ חייכתי והתחלתי להקליד.
את/ה: ״כן, תיהיי אצלי עוד שעה?״
אריאלי: ״מושלם קבענו״
אני באמת כל כך שמחה שזיו שכנע את אבא שלי לרשום אותי לבית ספר הזה.
״סער לא עונה לי, תתקשרי לכפיר, תחברי לדיבורית״ זיו העביר לי את הטלפון שלו.
חייגתי לכפיר וחיכינו למענה.
״היי אחי מה נשמע?״ כפיר היה נשמע עליז במיוחד.
״היי גבר, שמע ריף מביאה את החברה הזאת שלה עוד שעה כזה סבבה?״
״איזו חברה?״ בירר
״אריאל״ התפרצתי
״אריאל? זאת עם הגופיה הכחולה שהייתה אצלנו אתמול?״
״כן״
״אה״
שתיקה על הקו.
אני וזיו הבטנו אחד בשני וכיווצנו גבות באי הבנה.
״אחי?״ זיו קרא
״כן , היא יכולה לבוא, אבל לא מעיפים את השומרים תחפשי תירוץ ריף״ קבע
״בסדר!״ אני מלכת התירוצים.
לא אני לא.
אני גרועה בלתרץ.
אבל יהיה בסדר!
נכון?
YOU ARE READING
שומר הראש שלי
Romanceריף: סך הכל חמישה חודשים. חמישה חודשים והוא עף מפה ואני לא אצטרך לראות אותו יותר לעולם. אבא הביא אותו ממיאמי, לעשות לי בכוונה, לסגור עליי ולכלוא אותי כמה שרק אפשר. הוא היה אדיש וקר, יותר מכל חייל של אבי שאי פעם הכרתי. הוא היה מופנם וסגור, ושנאתי כאל...
