מישהו הוריד את השק שהיה לראשי ויכולתי לנשום שוב.
ישבתי בכיתה ריקה, קשור לכיסא. מצמצתי בעיניי וניסיתי להתרגל לאור.
האנשים היחידים שהיו בכיתה חוץ ממני היו נייל ועוד תלמיד יפה אחד שלא הכרתי, היה לו שיער שחור ועגיל אחד, הוא לבש סווטשירט שחור עם ציורים ונתן לי מבט נוקב, הרגשתי כאילו העיניים החומות היפות שלו חודרות לי לנשמה.
נייל חייך "בוקר טוב לואי." אמר.
ניסיתי להשתחרר מהכיסא, הנער עם השיער השחור קם ושם יד על הכתף שלי כדי שאני לא אוכל לזוז.
לא ידעתי מה הם הולכים לעשות לי. יכול להיות שהם רוצים להרוג אותי, כבר ראיתי אתמול בלילה כמה מפחידים הם יכולים להיות כשהם רוצים.
הרחקתי את הראש שלי לכיוון השני מהיד של הנער. היה לו ריח טוב, ללא ספק לא ריח של דם, אבל הוא היה היחיד שיכולתי להאמין שהוא איש זאב, הוא שידר מן אווירה טיפה מפחידה כזאת.
"אל תזוז." הוא אמר לי. כאילו שיש לי ברירה. זיהיתי את הקול שלו, זה היה אותו הקול ששמעתי שמדבר עם נייל מקודם, אם אני לא טועה. אני חושב שהוא קרא לי לויד...
"ואתה?..." שאלתי.
"זאין." אמר הנער.
"אה..." זאין לא הגיב ולא שינה את הבעת פניו אז המשכתי. "לקשור אנשים זה קצת מיושן, לא חושב?" אמרתי לו "ועוד בתיכון. לא יכולתם למצוא מקום קצת יותר מפחיד לפחות?"
נייל ונאנח, "אין מקום יותר מפחיד מהתיכון." אם תשאלו אותי- אמירה שלא כל כך מתאימה למפלצת.
הדלת נפתחה והארי נכנס עם ליאם.
"קשרתם אותו לכיסא?" שאל ליאם את זאין.
"זה יעיל." ענה לו זאין וההבעה על פניו עדיין לא השתנתה.
"מיושן." אמרתי.
זאין נאנח, הוריד את ידו מהכתף שלי והלך לשבת על אחד השולחנות מלפני.
"אז," אמרתי "אלה כל האנשי זאב או שאני צריך לעשות היכרות עם עוד כמה?"
"תאמת," אמר ליאם וכל הבנים הסתכלו אחד על השני וחייכו, חוץ מזאין שהרים גבות. הבעה שונה, כבר שיפור. "יש עוד אחד שאתה צריך לדעת עליו."
"עוד אחד לרשימת החיסול, אני אדאג לרשום לי, עכשיו אתם יכולים לשחרר אותי ואני אמצע אותו בעצמי."
נייל צחק "היית משתחרר לבד כבר אם הרגליים שלך לפחות היו מגיעות לרצפה".
הזעפתי פנים, הוא פגע בנקודה רגישה.
"אם הייתי רוצה כבר מזמן הייתי עושה ממך מעיל."
"לואי." אמר ליאם בטון רציני, "זה חשוב, תקשיב רגע."
"סליחה, לא מדבר זאבית."
"מה שקרה אתמול בלילה," המשיך ליאם ונזכרתי במה שקרה, בעיניים הצהובות הזוהרות, במשאית, ביללות, בנשיכה. הם בהחלט היו נראים כמו מפלצות באותו הלילה.
"או, אני ניסיתי לירות בכם." אמרתי, ואז חשבתי קצת והוספתי: "וגם הצלחתי לירות באחד מכם. מקווה שלא מפריע לכם דרך אגב."
"זה היה אני." אמר הארי והרים את ידו "ולא, לא מפריע לי, עברתי דברים גרועים יותר. וחוץ מזה לאנשי זאב יש יכולות ריפוי." אמר ואז הוסיף "אבל אל תעשה את זה יותר." ואז שלח אלי חיוך, כאילו הוא לא איזה איש זאב שמחזיק אותי בחדר קשור לכיסא.
"לא לעשות מה? לירות בכם? וואו. בחיים לא חשבתי על זה ככה, תודה שהארת את עיניי." אמרתי לו בציניות.
"אתה לא חייב לעשות את מה שאבא שלך עושה." אמר ליאם.
התעצבנתי. שלא ידבר על אבא שלי. "אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות. זה בכלל לא קשור לאבא שלי, אם אני ארצה לירות בכם אני אעשה את זה. אני כבר ילד בוגר ועצמאי ויכול לקבל החלטות בעצמי. וחוץ מזה, אתם מפלצות. איך אתם יכולים לחיות עם הידיעה שכל ירח מלא אתם הופכים לאנשי זאב?"
"היי," אמר לי זאין, התקרב והתכופף שהראש שלו יהיה מול שלי.
"אתה יורה במשהו שאתה אפילו לא יודע מה הוא, ואנחנו מפלצות?"
"מי זה שקשר את מי כאן?"
"אתה אסיר גרוע." אמר לי זאין ואני חייכתי בגאווה.
"לואי." חזר ליאם ואמר.
"נו זאין, אני וליאם מנסים לדבר! זאת שיחה פרטית כאן." אמרתי לזאין בלעג. הוא נהם עלי וחזר לשבת על השולחן.
"האיש זאב הנוסף." אמר ליאם והסתכל לי ישירות בעיניים. משהו גרם לי להיישיר מבט חזרה, העיניים שלו נראו כל כך בטוחות, כל כך חזקות, כל כך חכמות.
בעוד שהיישרתי מבט אל ליאם העיניים שלו שינו צבע והפכו לאדומות זוהרות, אחריו גם עיניים של שאר הבנים החלו לזהור, אבל לא בצבע אדום, של נייל ושל הארי זהרו בצהוב ושל זאין בכחול בהיר.
זה לא היה מראה מפחיד או מאיים, זה היה מראה יפהפה. הרגשתי כאילו המוח שלי התנתק מהראש והחל לרחף, מעמיק בסיפור של האנשים עם העיניים הזוהרות האלה.
"האיש זאב הנסוף זה אתה." אמר זאין.
ו... המוח נפל והתרסק בחזרה למציאות הקשה.
"זאין אמר מה?" שאלתי בבלבול.
ליאם זע באי נוחות "אתמול בלילה," הסביר, "נפלת אל הכביש וכמעט פגעה בך משאית, הייתי חייב לעשות משהו, אז רצתי, תפסתי לך ביד וגררתי אותך מהכביש."
"עם הפה." אמר זאין בחיוך. יופי. לפחות הוא מחייך. ליאם תקע בו מבט מאיים והמשיך לדבר.
"הייתי צריך את הידיים והרגליים שלי כדי לרוץ, השתמשתי בשיני בשביל למשוך אותך בחזרה אל היער."
לקח לי כמה זמן לעכל את מה שהוא אמר ואחרי כמה שניות עיניי נפערו לרווחה.
"אתה נשכת אותי!? אני איש זאב?"
הכל הגיוני עכשיו. איך הגעתי מהכביש ליער, הנשיכה והשריטות שנעלמו בעזרת כוח הריפוי העצמי, כל הכוח שהרגשתי שיש לי היום, כל החושים שלי שהתחדדו.
ליאם נראה מלא רחמים ואשמה בו זמנית, זאין לבש את אותו המבט הקודר שלו, עם העיניים המצומצמות והגבות המקווצות, אותו מבט שקשה לקרוא. נייל נראה רגוע, ואפילו מעט שמח, המבט שלו כאילו אמר 'ברוך הבא למשפחה' והארי לא היישיר אלי מבט ובמקום זה מצא את מעניינת פתאום.
כולם. ארבעת הנערים האלה. ארבעת המפלצות האלה.
אני חלק מהם עכשיו.
"זה רע. זה ממש רע. איך יכולת לעשות את זה?" צעקתי על ליאם והרגשתי שהקול שלי מתחיל לרעוד.
"ניסיתי להציל אותך!" אמר ליאם עם טון פחות רגוע, נראה שזאת הפעם הראשונה שראיתי אותו בלחץ מאז תחילת השיחה.
"הייתי מעדיף להידרס על ידי משאית!"
"אולי פעם הבאה ניתן לך!" אמר לי זאין בחוסר סבלנות. עשיתי את עבודתי כאסיר, כצייד? פחות. וכבן? בואו לא נדבר על זה.
"אתם מבינים שאבא שלי צייד כן?" חשבתי מה יקרה עכשיו, אם אבא שלי ינסה להרוג אותי, ואם לא אז אם הוא עדיין יכריח אותי לצוד אנשי זאב ללא ידיעה שאני אחד מהם.
"אולי הוא לא היה צריך לשלוח את הבן שלו ליער בלילה כשיש אנשי זאב ומשאיות מסתובבים באיזור." אמר ליאם.
"זה לא קורה!" אמרתי, באתי לשים יד על הראש שלי ולאחוז בשיער מתוך אינסטינקט של לחץ אבל הידיים שלי עדיין היו קשורות.
הלב שלי האיץ פעימה, הנשימה שלי נהייתה כבדה יותר והתחלתי להרגיש סחרחורת קלה.
"לואי תרגע, זה לא כזה נורא-" התחיל נייל להגיד אבל צעקתי וקטעתי אותו. התפתלתי בכיסא שלי וניסיתי להשתחרר.
"לואי תרגע!" אמר לי ליאם ונראה ממש מודאג, הוא הוסיף עוד משהו אבל לא באמת שמעתי אותו.
הרגשתי את הפחד והכעס מתגברים בתוכי, הכל החשיך מסביב.
הדבר האחרון שאני זוכר הוא שקרעתי את החבלים בעזרת הידיים שלי, אני לא יודע איך, אבל עשיתי את זה בלי בעיה, ואחר כך רצתי הכי מהר שיכולתי ויצאתי מהבית ספר.
YOU ARE READING
in the middle of the night
Werewolfללואי יש כמה בעיות במשפחה. אמו מתה לפני כשנה ממחלה ואביו צייד מפלצות שמצפה מלואי ללכת בעקבותיו. לילה אחד נתקל לואי בלהקה של אנשי זאב שמשנים את חייו לנצח, רק חבל מאוד שציידים ואנשי זאב לא יכולים לחיות ביחד. "חשבתי שלהרוג איש זאב הופך אותך לגיבור, אבל...
