חודש אחרון לכיתה י"ב, השנה האחרונה בתיכון. כל עוד אני אשרוד את החודש הזה אני אהיה בסדר. רק ילד נורמלי עם חיים נורמליים עוד יותר שצד אנשי זאב בשעות הפנאי שלו.
ירדתי מהאוטובוס ביחד עם לוטי וצעדנו לבית הספר.
"בבקשה שהכל ילך טוב," התפללתי לעצמי ונכנסתי לכיתה של השיעור הראשון שלי.
המורה עדיין לא הגיע, הסתכלתי על השולחנות וחיפשתי מקום לשבת.
היו שני שולחנות פנויים, מול אחד מהם ישב נער יפה עם עיניים ירוקות ושיער חום גלי עד הכתפיים, נראה לי שהוא בקבוצת הלקרוס של בית הספר, אותה קבוצה שגם אני הולך להיות בה השנה מסתבר, ומי יודע- אולי נתחבר. באתי להתיישב בכיסא מאחוריו אבל משהו גרם לי לעצור.
הייתה הרגשה מוזרה בחדר, ומין ריח מוכר כזה של מישהו או של משהו שכבר פגשתי בעבר.
הסתכלתי על התלמיד בעל העיניים הירוקות שהיה שקוע במחברת שלו. הייתה לי הרגשה חזקה שכבר פגשתי אותו אבל לא ידעתי מאיפה, נראה לי שקוראים לו הארי, כן! הארי סטיילס, אבל חוץ מזה לא ידעתי עליו הרבה ובטוח לא דיברתי איתו.
צמרמורת חזקה עברה לי בגוף, עמדתי במקום ובהיתי בהארי, הוא הרים את מבטו והסתכל אלי בחזרה ולפי המבט הלא מרוצה שהופיע על הפרצוף שלו יכולתי להניח שבאמת כבר נפגשנו, אבל לא פגישה נעימה במיוחד. חבל שלא יכולתי לזכור אותה.
קלטתי שאני עדיין מסתכל עליו. "אופס" יצא לי, לא הדבר הכי חכם להגיד אבל מה לעשות? הייתי בלחץ.
מבטו המאיים התחלף בחיוך ידידותי, חיוך של לא ספק היה מזויף . "היי" הוא אמר לי. נופפתי לו במבוכה והלכתי עם ראש מורכן לכיוון הכיסא הרחוק יותר ממנו. שנייה לפני שהגעתי לכיסא יד נשית עם לק שחור חבטה בשולחן, מסמנת שהמקום הזה שלה.
היד הייתה שייכת לנערה עם עיניים כחולות, איפור כהה ושיער בלונדיני גלי.
"טומלינסון." אמרה לי הנערה.
"סוויפט." השבתי לה וכך הבטנו אחד בשני בעוינות.
טיילור סוויפט, יופי. בדיוק מה שחסר לי עכשיו.
"המקום הזה תפוס." אמרה לי טיילור והתיישבה בכיסא. נאנחתי והלכתי לשבת מאחורי הארי, מנסה להתחבא מאחורי הידיים שלי.
***
"אחי, טיילור סוויפט עוד פעם? איזה חרא זה." אמר אוליבר והוציא ספרים מהלוקר שלו.
אוליבר רייט הוא החבר הכי טוב שלי, יש כאלה שיחשבו שהוא סתם איזה ג'ינג'י מוזר, הם כנראה צודקים, אבל אני אוהב אותו.
"אני יודע," אמרתי ואז חיכיתי את הקול של טיילור: "אני כזאת מגניבה אבל אפילו לא יכולה להתגבר על חילוקי דעות מהעבר ולשבת מאחורי האקס שלי."
אוליבר צחק "זה היה ממש דומה לטיילור!"
באתי להוציא את הספרים שאני צריך מהלוקר שלי אבל לפתע הבחנתי במגפי עור שחורים שצועדים לכיוונינו, מעליהם היה אפשר לראות סווטשירט חום שמכסה מכנסיים קצרים, מעל הסווטשירט יש פנים יפות של נערה שהשיער שלה אסוף לקוקו גבוהה והדוק.
אוליבר קפץ והתחבא מאחורי.
"אזעקת גרנדה!" צייץ.
חייכתי, "נו אוֹלִי, עדיין יש לך את הקראש הזה על אריאנה?"
"אתה יכול להאשים אותי? יש הרבה בנים טיפשים שנדלקים על בנות שוות, אבל אני בן טיפש שנדלק על מישהי שווה- ונחמדה! באמת! אריאנה לא רק שווה. היא גם מוכשרת, נחמדה, חכמה ומצחיקה. אתה יודע כמה קשה זה למצוא בנות שהם גם שוות וגם נחמדות היום? ליטרלי כל הבנות שהיה לי קראש עליהם עד עכשיו היו שוות אבל סנוביות בטירוף! כמו כל אחת בתיכון הזה..."
"אתה בטוח שלא הלך לך רע איתן בגלל שפשוט לא היית ברמה שלהן?" עקצתי.
"אני? אין סיכוי."
"כן, כי אתה הכי מגניב בעולם"
"נכון." ענה אוליבר וחייך בגאווה.
נופפתי לאריאנה, היא חייכה וצעדה אלינו.
"יואו- אחי אחי מה אתה עוש- מה מה מה נראה לך שאתה עושה?!"
אוליבר דיבר כל כך מהר שבקושי הבנתי אותו.
"מה עשית עכשיו!?" שאל בהיסטריה.
"שלום" עניתי לו.
"א- אבל- מה-"
"ממש הכי מגניב בעולם, זהירות שלא כולן יתנפלו עלייך." אמרתי לו, נהנה מכל רגע.
אריאנה נעמדה מולנו "מה קורה בנים?" שאלה.
"אנחנו..." אוליבר ניסה להישען על הלוקרים בדרך שתגרום לו להיראות מגניב אבל במקום זה היד שלו החליקה על דלת הלוקר והוא נפל.
"אנחנו בסדר..." צווח מהרצפה.
הסתרתי חיוך וניסיתי לא לצחוק. "אנחנו מעולה, מה איתך?"
אריאנה הסתכלה עלי ואז על אוליבר שעדיין שכב על הרצפה, כנראה בגלל המכה שקיבל כשנפל. המבט שלה היה טיפה מבולבל אבל היא שמרה על החיוך שלה.
"א... אני מצויין. רצית משהו?"
"לא, סתם להגיד שלום." עניתי ונתתי מבט מרוצה לאוליבר.
"או היי, אז נראה אתכם בסביבה?" שאלה אותי ואת אוליבר למרות שמבטה היה מופנה רק אלי.
"נראה אותך." החזרתי לה.
היא הסתובבה והלכה, אך לפני שנעלמה שלחה חיוך אחרון לאוליבר.
אוליבר נאחז בלוקרים ונעמד.
חייכתי אליו חיוך מתגרה "ממש הפילה אותך מהרגליים"
אוליבר עיקם את אפו וחיכה אותי בקול תינוקי, " 'ממש הפילה אותך מהרגליים'... אתה לא מצחיק טומו."
"אני נאלץ לחלוק עלייך כאן."
"בכל מקרה, ראית כמה נחמדה היא? אמרתי לך, גם נחמדה וגם שווה!"
"אהא, אבל יש עוד בנות שהן גם שוות וגם נחמדות בבית ספר, אני יכול לתת לך כמה דוגמאות." אמרתי ומחשבותי נדדו אל אותה נערה ספציפית.
"אם תגיד אלינור-" אמר אוליבר, "אני אתלוש לך ביצה ואזרוק אותה על הראש שלך!"
"אלינור..." חייכתי, אותה נערה מהממת מהשכבה שלנו, הנערה עם החיוך המקסים והפוני המתוק שעל מצחה.
"אחי, אחי, לא דיברת איתה אפילו!"
"אחי אחי," חיכיתי את אוליבר "לא איכפת לי."
"אבל- "
"אתה אי פעם דיברת עם אריאנה?"
"אתה יודע? אתה לא נחמד אלי היום"
"אני אדבר עם אלינור אם אתה תדבר עם אריאנה."
"הייתי מדבר איתה בשמחה! פשוט ריחמתי עלייה היום, פחדתי שהיא לא תעמוד ביופי שלי!"
"אני בטוח..." התחלתי ללכת לכיתה הבאה שלי. אוליבר ניסה לבוא אחרי, הוא עשה משהו בין צעד גדול מידי להתחלה של ריצה אבל התוצאה הייתה שהחליק ואיבד שיווי המשקל. הוא התייצב והתחיל ללכת אחרי.
"זה באשמתך! אתה פשוט מערער לי את הביטחון!" האשים אותי.
חייכתי, "אני מתנצל מעומק לי-" פתאום רעש חזק קטע אותי, רעש של גיר שכותב על הלוח, רעש של צעדים, רעש של ילדים מדברים ורעש של דלתות לוקרים נטרקות. כיסיתי את אוזניי, מה שלא עזר במיוחד.
"היי אחי אתה בסדר?" שאל אותי אוליבר ושם יד על הכתף שלי.
"אתה לא שומע את זה?" שאלתי.
"שומע מה?" הוא הסתכל מסביב בניסיון לראות על מה אני מדבר.
הרעשים נחלשו ובין רגע פסקו, הסתכלתי סביב במטרה למצוא את מקור הרעש אבל לא ראיתי כלום שיכל לעשות רעש כל כך גדול.
"לא משנה, זה כלום" אמרתי ושנינו צעדנו לכיתה.
YOU ARE READING
in the middle of the night
Manusia Serigalaללואי יש כמה בעיות במשפחה. אמו מתה לפני כשנה ממחלה ואביו צייד מפלצות שמצפה מלואי ללכת בעקבותיו. לילה אחד נתקל לואי בלהקה של אנשי זאב שמשנים את חייו לנצח, רק חבל מאוד שציידים ואנשי זאב לא יכולים לחיות ביחד. "חשבתי שלהרוג איש זאב הופך אותך לגיבור, אבל...
