in the middle of the night

you know i can't fight the feeling

"אני לא מבין למה אנחנו צריכים להתאמן דווקא באמצע הליל- איכססס זה נגע בי!"
התלוננתי וניקיתי את השיער שלי מקורי עכביש שבטעות נכנסתי בהם.
זאין צעד לפני בשקט.
הקול היחיד שנשמע ממנו היו העלים המתפצחים מתחת לרגליו.
"היי! אני מחכה לתשובה ממך!"
קראתי שוב, לא אהבתי שהוא מתעלם ממני.
אני חושב שאחרי שהוא גרר אותי ליער באמצע הלילה מגיע לי תשובות לפחות.
זאין עצר ובחן את הסביבה.
"אנשי זאב פועלים טוב יותר בלילה." הסביר.
"כן, זה נראה לי מקום טוב." הוסיף, כנראה לעצמו יותר מאשר אלי.
"כזה באטמן מצידך." מלמלתי. "אבל אני גמור מעייפות. אני אחרי משחק ארוך."
"שהשתנת בו, רואה? עובד טוב יותר בלילה!" אמר לי זאין והרים את גבותיו.
כמעט יכולתי לראות חיוך על שפתיו כשאמר את זה...
כמעט.
גנחתי בכעס. לפעמים ממש אין לי כוח לבן אדם הזה.
"למה ליאם לא מאמן אותי?" שאלתי.
או אפילו הארי או נייל, כל אחד היה טוב יותר מזאין.
"לליאם יש הרבה על הראש." אמר זאין בלי להרחיב יותר מידי, ואז הוסיף: "או, ואני הרבה יותר טוב במה שצריך לעשות כדי לאמן אותך היום."
"שזה?" שאלתי.
"לעצבן אותך." ענה זאין בשיא הרצינות.
טוב, בזה הוא בהחלט צודק.
אם יש משהו שזאין טוב בוא זה לעצבן אותי.
ולהיות מפחיד. מה שלא הרגיע אותי במיוחד.
"יש לי הרבה ספקות לגבי זה..." אמרתי בחשש.
"כמו?" שאל זאין, אבל לא נראה מתעניין במיוחד.
"אם תצליח לעצבן אותי מספיק כדי שאני אשתנה, מי ירגיע אותי?"
זאין חשב רגע על השאלה. ואז משך בכתפיו.
"נראה שלא חשבתי על זה. טוב, נסתדר עם מה שיש."
"אתה בטח צוחק עלי."
"קצת."
"משתגיד באטמן."
זאין התחיל ללכת במעגלים סביבי, כמו טורף שאורב לחיה קטנה ומסכנה.
"כמו שבטח ניחשת- או שלא, אני לא אהיה מופתע- המטרה שלך כרגע היא להשתמש בכעס שבתוכך כדי להשתנות. איך תעשה את זה? בדיוק כמו התקף זעם רגיל."
"או יופי," נאנחתי. "עוד משהו שאני מומחה בו."
זאין נעצר מולי וכיווץ את גבותי. "אז... להתחיל עם בדיחות אמאשך או..."
הבטתי בו במבט אדיש. "אין צורך, אתה יכול פשוט להיות עצמך."
זאין משך בכתפיו. "נו, מה אמרתי? בדיחות אמאשך."
נענעתי בראשי. הייתי לגמרי עייף וממש לא היה לי כוח לכל השטויות שלו.
"תקשיב לי טוב באט-" התחלתי למחות אבל זאין לא נתן לי לסיים.
"אמאשך כל כך מצחיקה, עד שכולם עדיין זוכרים את הבדיחה הגדולה שלה מלפני 18 שנה."
אמר וגרם לי לדפוק את ידי במצחי.
"לא מצחיק ולא מקורי." אמרתי לו. "זה אפילו לא יורד על אמא שלי, אלא עלי."
זאין הביט בי בבלבול. "למה שארד על אמא שלך? היא לא בחיים כדי לשמוע את זה."
"אני הולך לישון עכשיו." אמרתי והתעלמתי מההערה שלו.
"איך באמת היא מתה?" שאל זאין לפתע.
לרגע התלבטתי אם לענות או לא.
לא ידעתי אם הוא יתחיל לרדת על התשובה שלי, אבל בסוף החלטתי לענות בכל זאת.
"מחלה." אמרתי אך לא פירטתי, בעיקר כי אני לא יודע הרבה יותר מזה.
זאין רק הנהן. הייתי בטוח שהוא יגיד משהו כמו 'מחלת נפש אולי.' או 'עכשיו אני מבין מאיפה יצאת ככה.' אבל להפתעתי הוא לא אמר כלום.
"טוב, אז אם ככה היא לא חשובה."
טוב, כמעט כלום.
"אולי פשוט נעבור ישר לעניין." אמר.
נאנחתי. "איזה עניין?"
"אבא שלך."
המילים שלו גרמו לי לקפוא לרגע.
ידעתי מה הוא הולך להגיד, את אותם הדברים שגם הראש שלי אמר לי בכל השבוע האחרון.
"אבא שלי?" שאלתי, כאילו ואין לי מושג על מה הוא מדבר.
זאין הנהן. "אותו אחד שלא הגיע למשחק שלך היום, אותו אחד ששולח אותך ליער כשיש מפלצות מסתובבות בחוץ, אותו אחד שיהרוג אותך אם הוא יגלה את האמת."
כמובן שידעתי שהוא צודק, זה לא היה חדש בשבילי. אבל משהו במילים שלו עדיין כאב.
"אתה פשוט- וואי." זה כל מה שהצלחתי להגיד.
ואז זאין המשיך לדבר, אומר דברים שלא חשבתי עליהם, שלא רציתי לחשוב עליהם.
"ומה יקרה כשאחותך המקסימה תגלה? מעניין אם היא תתמוך באחיה הגדול, שהפך למפלצת שאותה ההורים שלה כל כך שונאים,"
הבטתי בו בכעס בזמן שהוא מכניס את המילים הרעילות לראשי.
הוא התקרב שלושה צעדים קדימה לכיווני, ואמר את המשפט הבא.
"או שאולי היא בעצם תצטרף לאבאלה."
"אל תתערב בעניינים שהם לא שלך!" אמרתי לו בכעס עם מבט רצחני בעיניי.
"אני רק עושה את העבודה שלי." אמא זאין וצקצק בלשונו.
"תאר לך את זה," המשיך. "אבא שלך עומד מולך ומכוון קשת ישר אל לבך. אתה חסר אונים, פצוע, בדמות של המפלצת אותה הוא כל כך שונא ומייחל להרוג, ואין מי שיציל אותך."
"תפסיק!" צעקתי בניסיון לגרום לו לשתוק.
"ועוד מחשבה מעניינת שעלתה לי," המשיך זאין והתעלם לגמרי מהבקשה שלי. "מה היה קורה אם אמא שלך הייתה בחיים? האם גם היא הייתה מנסה להרוג את הבן האהוב שלה? טוב, לעולם לא נדע, נכון?"
וכאן איבדתי את זה.
"זה היה קל מידי." אמר זאין ושינה את צורתו לאיש זאב.
קפצתי עליו והתחלתי לתקוף אותו, אבל הוא התחמק מכל פגיעה שלי.
ניסיתי להתאמץ יותר.
החושים שלי הפכו לטובים יותר, יכולתי להיעזר בהם כדי להילחם בו, אבל הייתי יותר מידי עיוור מכעס.
פשוט ניסיתי לפגוע בו בכל הכוח שלי בלי לחשוב יותר מידי.
שלא יתערב בענייני המשפחה שלי.
מה הוא בכלל יודע על משפחה?
"אתה בן זונה!" צעקתי עליו וניסיתי לתפוס בצווארו כדי לחנוק אותו.
"אני מה?" שאל זאין, ונראה באמת מבולבל ממה שאמרתי עכשיו. אבל לי לא היה איכפת.
"אין לך שום זכות לדבר על המשפחה שלי ככה!"
זאין עצר במקום והביט בי במבט שלא ידעתי איך לפענח.
"עצור רגע." פקד עלי.
"או, עכשיו אתה גם אומר לי מה לעשות!?"
באתי להתקדם צעד מאיים לעברו אבל הוא הרים את ידו ועצר אותי, לא חושש ממני אפילו לרגע.
טעות שלו.
"תעצור רגע לואי." חזר זאין אחרי דבריו, ועד כמה שלא רציתי, עמדתי במקומי וחיכיתי.
"אתה כרגע תקפת אותי." אמר זאין וכיווץ את עיניו.
"תזכיר לי למה עצרתי?" שאלתי אותו ושחררתי גניחה עצבנית.
"אבל זה לא עבד." אמר זאין ופניו לבשו מבט אבוד. "אני פשוט לא מבין את זה."
צחקתי צחוק עצבני. "אני לא צריך לשנות צורה כדי לכעוס עליך!"
"אבל העיניים שלך כן השתנו." אמר זאין וגרם לי לעצור לכעוס עליו לרגע.
"באמת?"
זאין הנהן. "אז אתה כן היית עצבני, ניסית לתקוף אותי, אבל לא השתנת לגמרי..."
הוא נענע בראשו לשלילה "אני לא מבין מה השתבש, זה היה אמור לעבוד. למה לא שינית צורה?" שאל אותי.
הבטתי בו בכעס. "אתה חושב שאני יודע!?"
"אתה כאילו השתנת, אבל לא לגמרי. במצב הזה כבר היית אמור לאבד שליטה גם באופן פיזי." המשיך זאין לנסות להבין.
שיעזוב אותי עם השטויות שלו כבר.
"אני ברצינות לא מבין בזה כלום!" צעקתי והנפתי את ידיי בכעס.
זאין משך בכתפיו.
באמת? זה כל מה שיש לו להגיב על זה?
"אבל בהחלט חטפתי התקף זעם רגיל. אמרת שזה אותו הדבר." אמרתי לו.
זאין הרים את ראשו לפתע והביט בי במבט בוחן עם עיני הכחולות.
"מה?" שאלתי אותו.
"יש לך בעיות עצבים..."
"לא, חושב? מה היה הרמז הראשון שלך?" שאלתי אותו בעוקצנות.
זאין שינה את צורתו בחזרה לאדם וחשב רגע.
לאחר כמה שניות הרים את מבטו בחזרה אלי ואמר "אני חייב ללכת."
"אז אתה הבאת אותי לכאן בשביל כלום בעצם?!" עניתי לו בהתפרצות.
"לא בשביל כלום, יש התקדמות. אני רק צריך להבין כמה דברים. בינתיים לך לישון."
אמר לי זאין.
או. הדבר הראשון הטוב שהוא אמר בחיים שלו.
ובזאת הוא הסתובב והלך.
משאיר אותי מאחור, כמשחבות רבות מתרוצצות במוחי. אבל אני מחליט לשים את הכל בצד כרגע וללכת לישון.
אני הולך בחזרה הביתה, למיטה שלי, מבולבל לגמרי, שרק עוד משפט אחד של זאין מהדהד בראשי.
'אני לא מבין מה השתבש, זה היה אמור לעבוד. למה לא שינית צורה?'