"להסביר לך מה?" שאל זאין "מה לא מובן לך?"
"בקשר אלייך?" עניתי "הכל."
הבעת הפנים של זאין לא השתנתה, אותן גבות מכווצות ועיניים מצומצמות, וכשהבנתי שהוא לא הולך להגיב המשכתי.
"אני צריך שתסביר לי למה אתה רוצה להרוג את ליאם."
"אמרתי לך." ענה זאין באדישות.
"אבל זה לא הגיוני. צריך מנהיג חזק? מישהו שלא יפחד להרוג את האויב? תגיד לי, אתה וליאם לא חברים טובים?"
"כמו אחים." ענה זאין ומשך בכתפיו.
"נו?"
"נו מה?"
התחלתי לאבד סבלנות. "מה מה?!"
"מה מה מה?"
"זאין." אמרתי לו בקול תקף והוא תקע בי מבט מאיים שגרם לי מייד להנמיך את הטון.
"אז פשוט החלטת משום מקום שהוא לא טוב מספיק ושאתה תהיה יותר טוב ממנו אז צריך להרוג אותו?"
"המממ, לקח לך זמן אבל בסופו של דבר, הגעת לשם."
לקחתי נשימה עמוקה. "אני יודע שקשה לך, אני יודע שעברת לא מעט דברים, שמעתי על מה שקרה לך."
זאין עצר את נשימתו לרגע, המבט שלו נראה מאיים, אבל גם טיפה מותקף.
"אולי אתה יותר חזק מליאם, אולי אתה אתה מנהיג יותר טוב." המשכתי.
"אבל שמעתי על מישהו חכם שאמר פעם: 'אתה אולי איש זאב, אבל אתה גם בן אדם'."
זאין צמצם את עיניו אפילו עוד יותר, ידעתי שהוא מזהה את המשפט, זה מה שהוא אמר לנתניאל רגע לפני שהוא מת, או לפחות ככה הארי סיפר לי.
"ואני יודע שאתה לא בן אדם רע זאין," המשכתי.
"ואני יודע שאתה אוהב את ליאם. אני אולי לא מכיר אותך מספיק, אבל אני יכול להבטיח לך שלהרוג עוד מישהו לא יגרום לך להרגיש טוב יותר."
המבט הכועס של זאין התחלף במבט עצוב לרגע, ידעתי שמילת המפתח במשפט הייתה 'עוד', אבל אז עיניו נפערו, נראה היה שהוא מופתע ממני, ואני בעצמי הייתי טיפה מופתע מהאופן שבו אני מדבר, אבל המשכתי.
"גם אני איבדתי את אמא שלי, אתה יודע? אני יודע שזה מאוד שונה ושזה בכלל לא אותו הדבר כמו מה שקרה לך, אבל אני גם יודע שאובדן יכול להיות דבר שובר לב." הרגשתי איך הגרון שלי מתחיל לכאוב, הרגשתי את הקול שלי רועד ואת הדמעות שלי נאבקות להישאר בפנים.
"אתה מבין זאין? לאבד מישהו שאהבת זה כואב, ושום כוח שבעולם לא יוכל לרפא את זה. ואולי קשה לך, אבל להרוג מישהו לא הולך לפתור לך שום דבר." אמרתי, וידעתי שאני לא צריך להגיד יותר מזה.
הבנתי את זאין, לאבד משפחה זה כואב, אולי אפילו כואב מידי.
זאין הביט בי בעיניים פעורות, הוא נראה מבולבל אבל אז חייך והתחיל לצחוק.
"רגע מה-" אמרתי, הייתי משוכנע שמה שאני אגיד ישפיע עליו.
"לקחת את זה הרבה יותר מידי ברצינות." ענה זאין בחיוך מרוצה.
"א- על מה אתה מדבר?"
"אתה תהיה מוכן להרוג את ליאם או לא?" שאל זאין.
"לא." עניתי בביטחון. אפילו לא היה לי איכפת אם הוא יהרוג אותי בגלל זה.
זאין הנהן, "תשובה נכונה." אמר.
כיווצתי את מצחי בבלבול.
"אתה מבין?" התחיל זאין להסביר. "ביקשתי ממך להרוג את ליאם כי רציתי לראות אם אני יכול לסמוך עלייך, ועכשיו הבנתי שכנראה שאפשר."
"א-" לקח לי שנייה לנשום, הרגשתי כל כך הרבה כעס ובלבול, ושמחה והקלה, אבל בעיקר כעס.
"אתה צוחק עלי?!" התפרצתי.
"אתה הפחדת אותי רצח! אני הייתי בטוח שאתה הולך להרוג את ליאם, וגם אותי! אתה לא יכול לעשות את זה בתור בדיחה! או- או- מבחן? ועוד אחרי ששפכתי את הלב שלי ככה! זה מרושע זאין!"
זאין צחק "אולי טיפה מרושע."
"מאוד מרושע!"
"אבל הכרחי."
"ממש ממש לא."
"אני הייתי צריך לבחון אותך כדי לראות אם אפשר לסמוך עלייך ועכשיו אני יודע שאני יכול. לא הסכמת לקחת את חיו של ליאם תמורת כוח."
"אתה משוגע?!"
זאין חייך. "כדאי שתרגיע, העיניים שלך השתנו." אמר לי.
עצרתי לרגע מלצעוק עליו. כנראה שאם אני אמשיך לכעוס אני אשתנה.
"אתה יכול להבין אותי?" שאל זאין.
היססתי, אבל אז נאנחתי. "קצת, כן."
"אוקיי אז יופי."
לקחתי נשימה, בכל מקרה היה עדיף שזה יהיה רק מבחן מאשר אמיתי, ועכשיו יש לי משהו אחד פחות לדאוג לגביו.
עזבתי את הכעס והתמקדתי בהקלה.
זאין חייך. אז... נראה שאנחנו בסדר עכשיו, חייכתי בחזרה.
"ועכשיו," אמר זאין והפנים שלו הרצינו.
אוף, אני כל הזמן נופל לזה...
"בקשר לטיילור?" המשיך זאין.
"או, זה..." לגמרי שכחתי מזה.
"אנחנו כולנו נשמח לשמוע מה קרה." אמר ליאם והקפיץ אותי מבהלה. הוא התקרב אלי ואל זאין עם הארי ונייל איתו.
כולם הסתכלו עלי, מחכים שאסביר להם מה קרה.
נאנחתי והתחלתי לדבר. "נלחמנו אתמול, אני לא הצלחתי להשתנות, ואז אחת הציידות שעובדת עם אבא שלי תפסה את טיילור-"
"תפסה את טיילור?!" שאל הארי וכולם נראו לחוצים.
"תפסה על חם. טיילור הצליחה לברוח." עניתי, וכולם נרגעו קצת, הם עדיין נראו לחוצים- אבל פחות.
"אז... זה מה שקרה. אני בסדר דרך אגב, תודה ששאלתם."
הבנים החליפו ביניהם מבטים מודאגים.
"אתה נתפסת?" שאל נייל.
"לא," עניתי. "שמתי תחבושות על הפצעים המדממים, אבא שלי לא יכל לראות שהחלמתי." אמרתי והראיתי להם את התחבושת המדממת על היד שלי, שבעצם עטפה יד בריאה לגמרי.
"אבא שלי והציידים הבינו שהיא ערפדית ולא חלק מאנשי הזאב, הם מנסים לצוד אותה."
"שיט." אמר ליאם. "למה נלחמת איתה? היית יכול להיפגע. ועכשיו גם טיילור יכולה!"
"אני יודע, אני יודע..."
"הציידים בבית ספר, ראינו אותם עכשיו." אמר הארי.
"מה?!" אוי לא. "למה הם כאן?"
"הם אמרו למנהלת משהו על איזה מחלה שמתפשטת, מחלה שהייתה לטיילור. הם מעבירים חיסונים בבית הספר," אמר ליאם.
"אבל נראה לי שמה שהם באמת מזריקים בחיסונים האלה זה שום ואקוניטון כדי לחשוף את אנשי הזאב והערפדים, עכשיו כשהם יודעים שיש חלק מאיתנו בתיכון."
ידעתי ששום זה לא טוב לערפדים, אבל מה זה הדבר השני?
"מה זה הדבר האחר שהם מזריקים?" שאלתי.
"אקוניטון, או בשם האחר שלו- חונק הזאב, זה פרח שרעיל לאנשי זאב, כמו שבטח הבנת מהשם." הסביר נייל ועשה פנטומימה כך שיראה כאילו הוא נחנק.
"ואתם בטוחים שזה מה שיש בחיסונים?" שאלתי.
"כן, הרחנו את זה." אמר הארי.
"וזריקה לדם של שום ואקינטון- אקונטיון- איקוניטון- מה שזה לא יהיה- לא מסוכנת לבני אדם?"
"אני מניח שיש שם כמה חומרים אחרים, אני לא בטוח." אמר ליאם.
"אבא שלי שם?"
"לא, איזו ציידת בלונדינית אחת,"
"שיער ארוך?"
הארי, ליאם ונייל הנהנו.
"סטיבי." אמרתי וצמצמתי עיניים, לרגע הרגשתי כמו זאין.
"הם יראו מי לא יסכים להיכנס לחיסון וידעו שהוא ערפד." אמר ליאם.
"הם יודעים שזאת מלקודת?" שאלתי.
"לא," ענה הארי. "לערפדים אין חוש ריח טוב כמו לאנשי זאב, הם יריחו את השום רק כשזה יהיה מאוחר מידי והם יהיו בחדר החיסונים."
"אז אנחנו לא צריכים לדאוג? אקוניטון לדם לא נמצא ברשימת המשאלות שלי." אמר זאין.
הארי הניד בראשו. "הם קראו רק לרשימת האנשים שטיילור מסתובבת איתם."
"שזה הרבה." הוסיף נייל.
"אבל כשהערפדים לא יסכימו להתחסן הציידת תחשוד, ואם הם כן יגיעו לחיסון זה יהיה אפילו יותר רע."
"שיט, נראה שעשיתי בלאגן גדול." אמרתי ודפקתי את ידי בראש שלי.
"חושב?" הגיב לי זאין.
"זה לא משנה עכשיו. אנחנו צריכים לדבר עם הערפדים, צריך להזהיר אותם ולהוציא אותם מבית הספר." אמר הארי.
"לא בטוח שזה יעבוד..." אמר ליאם.
"למה לא?" שאל נייל.
"כשהרחנו את השום הרחתי עוד משהו, אבק שריפה."
"אוי לא." אמר נייל "היא מתכוונת לשרוף את הערפדים!"
כולנו החלפנו מבטים.
"תאמת," אמר ליאם. "נראה לי שזה היה אקדח. ברגע שהם ינסו לצאת היא תירה בהם."
"אה..." אמר נייל וגרד בראשו. "יותר הגיוני."
"אנחנו צריכים לעשות משהו בקשר לזה-" התחיל זאין להגיד אבל קטעתי אותו באמצע.
"או! אני יכול? תמיד רציתי להגיד את זה."
אמרתי וכולם הביטו בי, מחכים לשמוע מה רציתי להגיד.
חייכתי וכיווצתי את עיניי, קירבתי את הידיים שלי מול פני ותופפתי עם האצבעות שלי אחת על על גבי השנייה כמו שתמיד עושים בסרטים.
"אנחנו צריכים תוכנית."
YOU ARE READING
in the middle of the night
Werewolfללואי יש כמה בעיות במשפחה. אמו מתה לפני כשנה ממחלה ואביו צייד מפלצות שמצפה מלואי ללכת בעקבותיו. לילה אחד נתקל לואי בלהקה של אנשי זאב שמשנים את חייו לנצח, רק חבל מאוד שציידים ואנשי זאב לא יכולים לחיות ביחד. "חשבתי שלהרוג איש זאב הופך אותך לגיבור, אבל...
