עשיתי את זה, אני באמת הצלחתי. אני מחייכת חיוך המום ובוחנת את השרשרת שעל צווארי.
זה מדהים מה שקורה כאן, אני הצלחתי להגיע למימד אחר, זה בלתי נתפס הרעיון שקיים עוד מימד ושעכשיו אני בתוכו. זה מרגש מכל כך הרבה מובנים מדעיים שבלתי ניתן לתאר אפילו, לחשוב שמדענים היו רוצחים בשביל להיות במקומי עכשיו. אבל אני יותר מפחדת מאשר מתרגשת כי אני מודעת לסיבה שאני כאן, הסיבה שקשורה בכל-כך הרבה אבדות...
"היי את בס-" מייקל מנסה לשאול אבל נקטע על ידי צעקות שמגיעות מבחוץ, גורמות לי ולו להסתכל להפסיק את מעשינו ולהסתכל מבעד לחלון הקטן עם הסורגים שלצד המיטה.
בחוץ יש מלא בחורים עם מדים מוזרים ושחורים עם סמל מוזר עליהם, אני מזהה את הבגדים אילו אותם בגדים שחורים שאלכס לבש, רק שעליהם סמל.
אני נרעדת מהמחשבה עליו.
אני מעבירה מבט במייקל, שאולי הוא יודע מה קורה אבל הוא מראה מבט מבולבל כמותי ואני חוזרת לצפות במתרחש בחוץ.
חלק מהבחורים בשחור על סוסים וחלק כבר ירדו ממנו.
"מה הם עושים כאן?" שמעתי את מייקל ממלמל בלחש לעצמו.
"אני רוצה שכולם יצאו מהבתים עכשיו!" אחד מהבחורים בשחור צועק.
הדרישה שלו גורמת לאלה שבחוץ להילחץ ולאלה שעוד בפנים לצאת במהרה.
אני לא מספיקה להבין מה קורה ומייקל מושך בידי ומזיז אותי מהחלון. "צריך לצאת" הוא אומר ומביט בעיניי וכשאני פותחת את פי כדי לשאול דבר מה הוא כבר אוחז באנה ומרים אותה כמו שמחזיקים תינוקת, היא כורחת את רגליה סביב מותניו ומחבקת את עורפו כשראשה נח בשקע של כתפו, והוא אוחז בראשה ונושק לשיערה קלות לפני שהם יוצאים מהחדר במהירות.
אני לא יודעת מה קורה אבל משהו מרגיש לי רע, הבחורים בשחור, התגובה של מייקל למה שקורה. אבל אני בכל זאת אני יוצאת מהחדר לעבר המדרגות הקטנות ומשם לדלת הבית, כשמייקל ואנה שעוד בזרועותיו מחכים לי. "קדימה" מייקל ממלמל כשאני מגיעה אליהם ופותח את דלת הכניסה ביד אחת כשידו האחרת תומכת באנה בגבה התחתון.
שלושתינו פונים לרחבה הגדולה באמצע שסובבת את כל הבתים סביבה.
הרבה אנשים נמצאים בחוץ, ילדים נשים וגברים וכולם נראים חלשים וקטנים.
"מייקל איפה לורן?" אני שואלת והוא מסתכל סביבו. "אנחנו לא נמצא אותה כאן עכשיו" הוא אומר ואני מבינה שהוא צודק.
אנחנו ממתינים לעוד אנשים שיצאו מהבתים כשלבנתיים מייקל מוריד את אנה מידיו.
"את יכולה לעמוד?" מייקל שואל ברצינות ומביט בעיניה הקטנות והחומות של אנה שמתכווצות בעצבים.
"אני יכולה" היא מסננת מבין שיניה ומשלבת את ידיה על חזיה.
"למה שהיא לא תוכל?" אני ממלמלת לכיוון מייקל ומקווה שאנה לא תשמע, כי היא נראית לי כועסת על הנושא הזה, אבל היא שומעת ומעבירה את מבטה הכועס אליי.
"היא חולה" מייקל אומר ולא מעביר את עיניו אליי, הוא נשאר ממקוד באנה שבכלל מביטה בי.
"לא אני לא" אנה רוטנת ורוכעת ברגליה על האדמה הקשה, כשקצת חול עף בשל הפגישה של רגלה עם האדמה.
"כן את כן" מייקל משיב באדישות.
"לא אני לא" אנה מתבכיינת.
"המצח שלך חם אנה, זה אומר שאת חולה" מייקל משיב בסתמיות ומשלב את ידיו על חזהו גם הוא.
קרב מבטים מתרחש במהרה בין השניים ונעצר כשאנה מתחילה לאבד שיווי משקל מה שמעיר את מייקל שאוחז בזרועותיה הקטנות ומרים אותה בחזרה לזרועותיו.
"היא אף פעם לא מקשיבה" מייקל ממלמל ומגחך לעצמו.
YOU ARE READING
לברוח ממנו
Adventureפעם היה לי בית להיות בו. פעם הייתה לי אמא שהייתה תומכת בי. פעם היו לי חברים שהיו משמחים אותי. פעם יכולתי ללכת לאן שליבי חפץ. פעם לא הייתי מפחדת. פעם הייתי מחייכת. פעם...פעם היה לי הכל. עכשיו?... עכשיו יש רק חושך. "את יודעת מה הבעיה אצל בני האדם?" "ר...
