לברוח ממנו

פרק 3: "אמא!!"

רצתי ורצתי בתוך החושך, בתקווה שהוא לא יתפוס אותי. לרגליי כבר לא היה כוח ועיניי התעייפו מלהסתכל לתוך החושך שבאופק.
"תישארי חזקה" קול נשמע כמו מהדהד בראשי.
"א-אמא" מלמלתי בקול שקט בעוד המשכתי לרוץ.
"את חייבת להישאר חזקה, אני סומכת עלייך קטנה שלי" קולה נשמע מאחוריי, אני בטוחה בזה. הבתובבתי במהירות וראיתי אור לבן קטן שמגיח מתוך החשכה. רצתי לכיוון האור ולאט-לאט התמונה כמו התבהרה וראיתי אותה, את אמא שלי. הפסקתי לרוץ והתחלתי ללכת בזהירות, פחדתי שתיעלם. היא הייתה עם גבה אליי, אבל אני יזהה אותה בכל מקום. החולצה הלבנה, החצאית הלבנה שמגיעה לה עד הברכיים. בגדיה כמו השתלבו עם האור שמסביבה, אבל עדיין איכשהו שמרו על ההפרדה ביניהם. אלה היו אותם בגדים שאיתם היא פונתה לבית החולים, בגדים שהיא לבשה כל יום שישי לפני כניסת שבת. שיערה החלק והחום הגיעה לה עד הכתפיים. היה לו את אותו ברק כמו אז, שעכשיו כבר נעלם מזמן.
"אמא!" צעקתי. היא הסתובבה אליי וכבר יכולתי לדמיין את פניה עם החיוך החמים. אך היא לא חייכה עכשיו, להפך, היא בכתה. דמעה יצאה מעיניה ונפלה אל האור שעטף אותה.
"למה את בוכה?" שאלתי בקול חלש.
והתחלתי להתקדם אליה יותר מהר. וככל שהתקדמתי יותר כך יכולתי להבחין בפרט שעד עכשיו לא נראה לי לעין.
יד שהחזיקה בזרועה. נלחצתי וכבר התחלתי לרוץ שוב. הדמות לידה התחילה להיכנס אל האור. זה היה הנער ההוא! הוא אחז בזרועה בחוזקה, באותו מקום שהחזיק בי תמיד, כאב חד ופתאומי נשלח אל זרועי, בדיוק באותו מקום שבו הוא אוחז עכשיו באימי. ואת ידו השנייה עטף סביב עורפה עד שהגיע אל צוואה מהצד השני, שבסוף ידו סכין בעלת להב חד במיוחד. אימי הייתה משותקת מרוב פחד, רק דמעות זלגו מעיניה. ואני, אני רק רציתי לברוח, לא האמנתי שזה באמת קורה עכשיו. "הו כריסטינה" הנער אמר בשיעשוע והידק את הסכין יותר קרוב אל צווארה של אימי. "התגעגעת אליי?" שאל עם אותו קול מלגלג וחיוך שנמרך על שפתיו. לא יכולתי לשתוק יותר. "תעזוב אותה!" צעקתי. לא חשבתי ואיגרפתי את ידיי בכעס ורצתי אליו. אך לא הצלחתי להתקרב יותר מידי, כל צעד שלי אליהם רק הרחיק אותם יותר. אבל הם לא זזו, היה נדמה שהאור סוחב אותם אחורה איתו. "רוזה שלי!" נשמעה צעקתה של אימי מרחוק, ואיתה נשמע גם צחוקו הנוראי והמלגלג של הנער. "אמא!" זעקתי נשמעה בחושך המוחלט. האור כבר נעלם אל תוך החושך, ואיתו גם הדמויות. רצתי יותר מהר אבל זה כבר היה לשווא. הסתכלתי מסביב רועדת עם דמעות שרק עכשיו שמתי לב שזולגות בטירוף. וחיפשתי את אותו אור, אך היה רק חושך.
לא יכולתי להחזיק יותר את המועקה בגרוני אז נפלתי על ברכיי ולקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להישמע הכי חזק שאני רק יכולה וצעקתי בקול מחריש אוזניים.
"אמא!!!"