לברוח ממנו

פרק 1: קול מוכר

הוא היה מולי.
רציתי להסתובב ולהתחיל לרוץ שוב, אבל בדיוק שבאתי להסתובב קול משונה עצר אותי.
"כריסטינה" הקול אמר.
עצרתי את עצמי מלהסתובב והבטתי לכיוון שממנו יצא הקול. ידעתי שאני צריכה להתחמק מהקול הזה, אבל משהו בו היה מוכר. הסקרנות לדעת מי מסתתר מאחורי הקול הרגה אותי, אז נשארתי שם עומדת ומחכה שאותו קול ימשיך לדבר, בתקווה שאדע מאיפה הוא מוכר לי כל כך.
"כריסטינה" הקול אמר שוב.
הבטתי מסביבי, חיפשתי את האדם שאליו אותו קול דיבר. לא יכול להיות שהוא מדבר אליי, חשבתי לעצמי. לא קוראים לי כריסטינה. אותו קול מוזר לא נתן למחשבותי להמשיך וקרא שוב באותו שם מוזר, רק שהפעם קולו היה רם יותר "כריסטינה!".
מרוב פחד התחלתי ללכת אחורה. לא ידעתי לאן אני הולכת, הכל מסביבי היה שחור. אבל הקול כל כך הפחיד אותי אז לא חשבתי ופשוט הסתובבתי והתחלתי לרוץ לכיוון הנגדי מהמקום שבו בקע הקול. רק רציתי להתרחק מאותו כל מפחיד אז רצתי, רצתי הכי רחוק שרק יכולתי. "כריסטינה!" צעק הקול בעצבנות. שמתי לב שהקול היה נשמע מאוד קרוב אליי, אז הסתובבתי לאחור מתוך אינסטינקט כדי לראות שאני אכן בטוחה ממנו ושדמיינתי את הקירבה של הקול אליי, אך ברגע שהסתובבתי לאחור ראיתי אותו.
הוא היה קרוב אליי, ממש ממרחק של נגיעה. לא חשבתי יותר מידי ופשוט הסתובבתי ממנו, מתכננת להמשיך לרוץ שוב. אך ברגע שהסתובבתי הוא היה שוב מולי, הרגשתי איך הוא סוגר עליי, חוסם אותי מכל כיוון, הרגשתי לחודה. "אין לאן לברוח כריסטינה" הקול אמר ולגלוג קל יצא מממילותיו. "אני לא כריסטינה!" צעקתי.
חייכתי לעצמי בלב על כך שאזרתי סוף סוף קצת אומץ והפסקתי לפחד וניצלתי את ההזדמנות שהיה לי קצת כוח לדבר והמשכתי "אני לא יודעת מי אתה, אבל אני מזהירה אותך, צעד אחד שלך אליי וזה הסוף שלך!" צעקתי וצעקתי הידהדה בכותלי החשכה. היה נדמה לי ששמעתי צחוק אך לא הייתי בטוחה. "בואי כריסטינה" אמר הקול כמעט בלחש. ובאותו רגע משהו נגע לי ביד. התנערתי מאותו מגע אך המגע התהדק יותר ויותר בידי עד שכמעט מחץ אותה. כרגע יכולתי כבר להבין כי מדובר ביד שמחזיקה בי ואם לא היד של אותו אדם בלתי נראה שנמצא מולי. "עזוב אותי!" צעקתי. ושוב צעקתי נשמעה עם הידהודים קלים בחשיכה. "הגיע הזמן כריסטינה!" צעק הקול. ניסיתי להשתחרר מהאחיזה בעזרת ידי השנייה שהייתה משוחררת אך לא הצלחתי. פתאום שמעתי רעש של מכונית נוסעת. נרתעתי מהמחשבה שהיא נוסעת לכיוון שלנו, אך קולה של המכונית כמו התקרב יותר ויותר. "עזוב אותי או ששנינו נידרס!" צעקתי. ציפיתי לשמוע את צעקתי ממשיכה להדהד אך כל מה ששמעתי היה קולה של המכונית וגיחוך מאותו אחד שהחזיק לי את היד.
ואז אור משונה התחיל לפרוץ מהחשיכה ואיתו גם יכולתי להבחין במשאית ענקית שמתקרבת לעברינו. מה שגם עכשיו יכולתי להבחין באותו אחד שהחזיק לי את היד. הוא היה נער פחות או יותר בגילי אני חושבת. בגדיו היו שחורים וגופו היה חיוור ממש כמו של גוויה. הרמתי את עיניי אל ראשו, הוא היה קצת גבוה ממני אך לא מספיק גבוה כדי שאוכל לפספס את עיניו שהיו נראות שחורות כמו בגדיו אך ברגע שהעמקתי בהן יותר ויותר הן הזכירו לי את החשיכה שעטפה אותי עד עכשיו. הוא הסתכל בעיניי ופתאום חיוך ענקי ומפחיד התגלה בפניו. רעדתי מפחד והוא שכנראה הבין זאת רק חייך חיוך יותר גדול. המשאית שעד עכשיו כבר שכחתי מקיומה צפרה לעברינו בקולות קולות. רציתי לזוז ולברוח אך הנער עדיין אחז בידי ומנע ממני לעשות זאת. האור הלבן שמסתבר שבקע מפנסיו הקדמיים של המשאית האיר עלינו עד כדי סינוור. בסופו של דבר כל שהצלחתי לראות היה חיוכו המצמרר של אותו נער.