לברוח ממנו

פרק 8: לענות על שאלות פשוטות

האור שהיה לפני שנייה נעלם כלא היה. מציג לפניי מקום אחר, מקום חדש ולא מוכר;
דשא נראה בכל מקום וחולות, ואני דורכת על שביל צר שמוביל לכפר קטן מלא בבתים קטנים ומצומצמים שמסביבו גדר מעץ. מסביבו יש עוד כמה כפרים כאלה רחוקים יותר אבל בסוף, קצת יותר באופק אפשר לראות משהו ענקי כמו באגדות, אפשר לומר שזה ארמון. מאחוריי הכפרים אפשר לראות יער ענקי, ממש יער כי לא נראה שהוא מוביל לאנשהו בגלל כל העצים והשיחים שעוטרים אותו מכל כיוון.

משהו עוצר אותי מלהמשיך לבחון את המקום. משהו כבד וקשיח שמגיע אל גבי, גורם לי לילל בכאב לפני שאני נופלת על החול שמרגיש קשיח תחת נעליי ואז ברכיי שמשתפשפות. אני רואה נעליים קרובות לפרצופי, נעליים שחורות עם שרוכים שחורים. "אני מצטערת" שמעתי קול רך ונעים והרמתי את ראשי, מביטה באישה צעירה המחזיקה חבילה של עצים בידה. לאישה היה שיער בלונדיני מתולתל ועיניה היו כחולות. העברתי את עיניי על בגדיה; חולצת בטן לבנה וקצת קרועה וחצאית כחולה ארוכה שמגיעה עד כפות רגליה שעליהם סנדלים.
"את בסדר?" היא שאלה פרצוף מודאג ואני רק עכשיו שמתי לב שאני עוד בריצפה.
קמתי במבוכה והנהנתי. היא בחנה אותי עם עיניה באותה צורה שאני בחנתי אותה לפני מספר שניות, "אני לא חושבת שראיתי אותך כאן פעם, איפה הבית שלך?" היא שאלה ואני הבטתי מסביב, מחפשת בעיניי משהו שיזכיר את המקום ממנו באתי אבל הכל שונה, שום דבר לא מזכיר את המקום שאליו אלכס לקח אותי ובטח שלא את הבית אותו לא ראיתי מזמן בגלל כל הבריחות מאלכס.

המילה "בית" נראית לי פתאום משהו שכל-כך רחוק ממני, משהו שרחוק מהישג ידי. וכשאני שומעת את המילה הזאת אני לא יכולה שלא לתת לדמעות שלי לצאת שוב, דמעות שיצאו הרבה לאחרונה אבל איכשהו לא נגמרות, אלא רק נמשכות חזק יותר כל פעם מחדש. וכשאני נזכרת בבית שהיה לנו פעם אני זוכרת איך שאבא נפטר מסרטן כשהייתי קטנה ואז אמא נפגעה מתאונה שעכשיו שאני נזכרת היא אמרה שזאת לא הייתה תאונה. וכשהיא התעוררה אלכס הכניס לה סכין לתוך הבטן והיא מתה, היא באמת מתה. אני זוכרת את העיניים שלה והרבה דם, אלוהים כל-כך הרבה דם שלא נפסק, ניסיתי לעזור ולצעוק ושום דבר לא עזר....והעיניים שלה, הם היו מלאות בכאב ובדמעות, היא סבלה ברגעים האחרונים שלה עד שעיניה נעצמו ואז היה על פניה רוגע, על פניה שתמיד שידרו אושר, היא ניסתה לעשות זאת גם בסוף.
אני לא שמה לב למה שקורה מסביבי למרות הרעש של העצים הנופלים מידה של האישא ואז מרגישה חיבוק בעודי רואה שיער בלונדיני לצד ראשי.

מי יקבור את אמא?
המחשבה הזאת פשוט הגיעה לראשי, לא יכלה לעצור את עצמה ואני רק בכיתי יותר חזק מכיוון שאני לא יודעת היכן אני נמצאת עכשיו ואין לי מושג עד כמה אני רחוקה מאמא שלי, כמה אני רחוקה מהגופה שלה.
"איפה המשפחה שלך?" האישה שואלת בתוך החיבוק ואני מוצאת את עצמי חוזרת למציאות המרה, שבה אני מעכלת את כל מה שחשבתי עכשיו לפני שאני מוציאה החוצה במילים. "הם לא כאן יותר" אני אומרת בין הדמעות את מחשבותיי בצורה קטנה, לא מוכנה לומר מתה, לא מוכנה לעכל זאת. והיא מתנתקת מהחיבוק ומביטה בי ואני מזהה את המבט, זה המבט המרחם ואני רוצב לברוח הרחק מהמבט הזה, מסרבת להאמין שהוא בשבילי, מסרבת להאמין שאני שוב רואה אותו אחרי מות אבי וזה מעלה לי זכרונות, כאלה שאני רוצה לשכוח...