לברוח. זה הדבר הראשון שהגוף שלה זועק - את חייבת לברוח.
אבל חלק אחר שקט והגיוני יותר מזכיר לה שקצת קשה לברוח שמפלצת פרוותית כבדה שכזו מונחת לך בדיוק על הרגליים.
אם מקודם היא הייתה מבוהלת - עכשיו היא נכנסה לפניקה!, הלב שלה מרגיש כאילו הוא הולך להתפרץ לה מתוך החזה. היא בטוחה שאם היא יכולה לשמוע אותו אז בטוח יכולה גם המפלצת.
טדם..... טדם..... טדם.... טדם... טדם... טדם.. טדם..
וזה מה שדוחף אותה בסופו של דבר לנסות ולהרגע...
תנשמי. היא מזכירה לעצמה.
את חייבת לנשום, גם אם אלו נשימותייך האחרונות - תנשמי !
והיא פותחת את פיה ושואפת את האוויר המתוק והחיוני אל הריאות. החמצן חוזר לזרום בדמה
טדם.... טדם... טדם... טדם...
והיא חיה. היא כל כך חיה. כי אחרת היא לא הייתה פה. היא הייתה עם משפחתה, והראש שלה לא היה כואב, והלב שלה לא היה דופק בחוזקה כזו... והיא... היא לא הייתה רעבה כך כך כמו עכשיו !
שוב כאילו מתוך סימן - הבטן שלה התחילה לקרקר, כאילו רק עכשיו היא נזכרה שהיא לא אכלה כבר יומיים. ואם לא מחשיבים את חצי התפוח, אז היא בעצם לא נגעה באוכל אמיתי כמעט שבוע שלם. בזבוז אוכל יקר על המיועדת הבאה בתור הקורבן למפלצת.
כן... היא יכולה לראות את ההיגיון למה השומרים לא חשבו לתת לה אוכל.
הם, כמוה, לא חשבו שהיא תשרוד דקה במבוך הזה... בטח שלא יום שלם...
ואם היא מתכוונת להמשיך באותה הדרך, היא תצטרך תוכנית. בעדיפות לתוכנית טובה שתוציא אותה מכאן - ומהר !
אז כרגע אפשר לסכם את העובדה שהיא בחיים כהפתעה נעימה לכל הצדדים. אוכל - הוא כרגע הדאגה האחרונה שלה.
אבל דווקא המפלצת, יחסה חשיבות רבה לרעשים שהגוף האנושי שלה משמיעה, כי למשמע הבטן שלה - המפלצת לפתע הרימה את מבטה, וקמה... על... על ארבע רגליים.... והלכה משם...
המחשבה הראשונה שעוברת לה בראש
למראה המפלצת, בפעם הראשונה, באור השמש - היא שהיא בכלל לא נראית כמו מפלצת...
אוזניים, פרווה שחורה כפחם, וזנב...
ולשבריר שנייה היא נותנת לעצמה לדמיין שזהו אותו הכלב, באותו יום מושלג...
אבל היא מכריחה את עצמה להתבונן שוב. והפעם היא רואה את סט השיניים... לא - ניבים, חדים כתער.
והיא מבחינה בגודל העצום... ענק יותר מכלב... אפילו גדול יותר מזאב... זאב... זאב מגודל !
זה לא מה שהיא שמעה בסיפורים...
המפלצת הזו... אומנם מפחידה ככל שתהיה
- לא משתווה לסיפורים...
ועל פי העובדה שהיא עדיין חיה, במרחק נגיעה מאותו היצור, היא יכולה להתערב שהסיפורים האלה, לפחות בחלקם לא נכונים.
כי שוב. הדגשה, היא בחיים.
והיא לא אמורה להיות... לפחות היא לא חושבת...
זו לא הייתה התוכנית ! העניין הזה מתחיל להימאס עלייה.
הקש ששבר את גב הגמל הוא כאשר החיה... הזאב. תיקון. חוזר לפתח המערה - והפעם הוא מחזיק משהו בפיו. משהו שגורם לבטן שלה לקרקר בחוזקה רבה יותר.
אוכל. הוא מחזיק בפה אוכל.
אבל זה עוד לא הכל, כי לא מדובר בגוויות טלה בת שלושה ימים מלאה ברימות. לא...
הזאב מחזיק בפיו כיכר לחם. ועל פי הריח היא גם טרייה.
אין צורך להגיד שעד שהזאב עושה את דרכו חזרה לאותה הנקודה, היא כבר על הרגליים.
מכינה את עצמה למצב התגוננות.
היא שוקלת את האפשרויות. מכינה רשימה דמיונית בראשה.
היא יכולה לברוח, אבל רוב הסיכויים שהזאב הזה ירדוף אחריה. ועד כמה שהיא בטוחה ביכולת הלחימה שלה - היא לא טיפשה לעמוד מול זאב. אם ככה, 'תקיפה' נמחק מהרשימה. לפחות עד שלא תהיה לה ברירה אחרת.
תקיפה.
שנית, לא רק שהזאב מהיר יותר, יש לו בנוסף את יתרון הריח וההתמצאות, ולמרות השיטוטים הרבים שלה בין קוטלי המערה היא בוודאות תלך לאיבוד בשנייה שהיא תכנס חזרה אל המנהרות.
אז גם בריחה לא נשמע פתרון מי יודע מה כרגע...
בריחה.
מה שמשאיר אותה עם לחכות. כן... זו לא התכנית המושלמת... אבל משהו אומר לה שאם היא לא נהרגה עד עכשיו יש סיכוי טוב שהיא עושה משהו בסדר.
לא לעשות כלום.
אז היא נשארת במקום, גם כאשר הזאב/מפלצת מתקרבת אליה.
היא עוצמת את העיניים ומחכה.
הערת הכותבת
כן אני יודעת שהפרקים קצרים ואני מתנצלת מראש.
אני כרגע כותבת את הסיפור דרך האפליקציה בנייד ולהגיד שזה נוח - זה לא...
אז ברגע שאני אשב בצורה מסודרת מול המחשב האהוב והיקר שלי - אני מבטיחה לפרסם פרקים ארוכים ומושקעים יותר.כמו תמיד אני אשמח לדעת מה דעתכם וכל תגובה עוזרת לי להמשיך !
תודה רבה ומיוחדת לכל אלה שהגיבו עד עכשיו וחיממו לי את הלב !
YOU ARE READING
הקורבן
Werewolfייתכנו שינויים בעקבות עריכת הסיפור. חייה של טרייסי ג'והנס מעולם לא היו קלים, עם זה היא יכולה להסכים. אם הייתם מכירים את סיפור חייה לא הייתם מהססים להגיד שהיא קורבן. קורבן להצקות, הקנטות, ואף אלימות מצד שכניה ותושבי העיירה. קורבן של החיים, אפשר להגיד...
