לפני שאתם קוראים את הפרק הזה אני רוצה להתנצל שלקח לי כל כך הרבה זמן לעדכן. הסיבה היחידה שאני בכלל מפרסמת את החלק הזה היא כי אני ממש מלאת רגשות אשמה על כך שלא הספקתי לעבוד עליו מוקדם יותר.
אבל הוא לא מוכן ואני מאוד לא מרוצה מאיך שהוא יצא. אז יש סיכוי שאני אוריד אותו בהמשך כדי לשכתב אותו. ושוב סליחה כי זה לא באמת פרק כמו שהבטחתי אלה רק כמה עמודים עד שאני אמצא זמן לעבוד על זה במסירות רבה יותר.
כל תגובה שלכם עזרה לי לא לוותר
אז בבקשה תמשיכו להגיב !
ועכשיו בלי לחפור לכם יותר מדיי אתם מוזמנים לקרוא את הפרק :
______________________________
פאף... פאף.. פאף..
נשמעו טיפופי הרגליים של הזאב על קרקע המערה הלחה.
טרייסי נאבקה בדחף לפקוח את עינייה, להגניב מבט אחרון לפני שהחיה תתנפל עליה. אבל היא כבר החליטה מזמן שהיא הולכת להיות אמיצה. או לפחות כשהזמן יגיע, היא הבטיחה לעצמה...
היא לא תצרח.
"לא מאמינה שאני הולכת להיות טרף לזאב..." היא מלמלה. כי הי למה לא... זה לא כאילו מישהו הולך לשמוע אותה, וזה לא כאילו היא מתייפחת או בועטת. היא עדיין הולכת למות בכבוד. טוב... בחירת המילים האחרונות שלה היא קצת מפוקפקת, אבל היא נוטה לפלוט כל מה שעולה לה בראש כשהיא לחוצה. קשה להאשים אותה על זה כשזאב בגובה שני מטר מתגנב אליה. היא יכולה להרגיש כבר את חום גופו מקרין אליה.
הוא קרוב.
"אני בטח הטרף הכי קל בעולם... עומד לו פה... חסר הגנה.... חוסר מזל שאין לי פה איזה מקל או סכין. אחרת אני יכולה להשבע שהמצב היה מסתיים בצורה מאוד שונ..."
ואוקי. הגיע הזמן לעצור.
כי אחד -היא מאיימת על זאב... ואלה אם כן היא באמת איבדה את שפיותה, או שהיא למדה לפתע איך לדבר זאבית, זהו מהלך מאוד מאוד מטומטם ופטטי.
לאן נעלם כל הדיבור על "ללכת בכבוד ?"
ושתיים... - היא אפילו לא הספיקה לסיים את "האיום" כי הזאב הפתיע אותה לפתע בנשיפת אוויר פתאומית.
היא פקחה את העיניים.
אם היא לא הייתה עומדת עכשיו מול חיה פראית עם פרווה בצבע שחור פחם, שהולכת לנגוס בה בכל שנייה - היא הייתה נשבעת שנשיפת האוויר הזו נשמעה מאוד כמו... כמו צחוק. אבל זאבים לא צוחקים... ובטח שלא מארוחת הערב שלהם.
אז את המילים הבאות היא כיוונה ישירות לזאב שמולה. עיניים חומות כנגד עיניים אדומות כדם.
"אם אתה חושב שאני פשוט אתן לך לאכול אותי... אתה טועה !"
הזאב נעצר, בהה בה, והניד את ראשו...
הניד את ראשו... מצד לצד...
לא בדרך שכלבים עושים כדי להעיף משהו מהפנים... או לנער טיפות מיים מהפרווה - אלה בדרך מאוד אנושית... מחושבת כמעט.
אוקי אז אולי היא באמת איבדה את שפיותה... הרעב והתשישות בטח השפיעו עליה... שלא לדבר על חוסר התקשורת האנושית בסביבתה...
"אתה מבין כל מילה שאני אומרת..."
היא ניסתה שוב.
הזאב הנהן. פעם אחת. ראשו עולה ויורד בתנועה חדה.
אוקי... טוב... שפיות או לא שפיות - זה לא יכול להזיק לנסות...
"אמ... אוקי... זאב טוב... זאב טוב ונחמד..." והיא הרימה את כפות ידיה להראות שהיא לא מהווה איום. כי זה אף פעם לא מאוחר מדיי לעשות רושם טוב על מישהו שבדיוק איימת עליו כמה רגעים לפני.
" אתה מתכוון לאכול במקרה את מה שיש לך בפה ?"
היא גמרה את המשפט במין סוג של טון חצי שואל חצי מהסס.
הזאב גלגל את עיניו האדומות. (אוקי, אן סיכוי שהיא דמיינה את הקטע הזה.... ) והניח לחתיכת הלחם להישמט מפיו ולהתגלגל למרגלות רגליה.
היא התכופפה בזהירות, מעולם לא מפנה אל הזאב את גבה, והושיטה את כף ידה להניח על הכיכר, שבאמת הייתה טרייה וחמה למגע כמו שהיא דמיינה.
"או... תודה..."
אין חוק שמצביע על כך שחובה להודות לזאבים... היא גם לא יודעת האם זאבים מבינים מחווה שכזו.
אבל כרגע יש לה המון סיבות להיות מלאת הכרת תודה לגביהם... כמו העובדה שהיא בחיים... והמפלצת היא בכלל זאב חבורתי שמבין את שפת האדם, ובסך הכל החליט לחלוק איתה את ארוחת הערב שלו במקום להפוך אותה למנה העיקרית....
אוקי אוקי ! אין ספק שכל זה חלום... אבל כרגע היא הולכת להינות מכל מה שהחלום הזה יכול להציע לה...
והיא הולכת להתחיל עם כיכר הלחם הזו.
YOU ARE READING
הקורבן
Werewolfייתכנו שינויים בעקבות עריכת הסיפור. חייה של טרייסי ג'והנס מעולם לא היו קלים, עם זה היא יכולה להסכים. אם הייתם מכירים את סיפור חייה לא הייתם מהססים להגיד שהיא קורבן. קורבן להצקות, הקנטות, ואף אלימות מצד שכניה ותושבי העיירה. קורבן של החיים, אפשר להגיד...
