הקורבן

פרק 9

קולות של אבנים קטנות מתגלגלות על הקרקע יכלו עדיין להישמע בבירור על רצפת המערה, וטרייסי לקחה צעד אחורה.

היא רצתה להגיד כל כך הרבה אבל היא עדיין הייתה חלוקה באמון שלה.

היצור שלפניה עמד כרגע על שתיי רגליים אך באותה הקלות יכל גם לרוץ על ארבע.

הוא יכל לקרוע עם שיניו בשר ועצמות כאילו זה היה צמר גפן מתוק ולרסק עם אגרוף סלע מוצק - אך באותה מידה הוא גם יכל לנהל איתה שיחה אנושית, מהסוג שהיא כבר לא זכתה בו כבר שנים.

טרייסי הייתה חצויה.

ועכשיו היא באמת התחילה לתהות

מי היא המפלצת האמתית ?

הצלקות על גופה סיפרו סיפור אחר לחלוטין מזה שכפו עליה להאמין.

לא הזאב הוא זה שבעט בה, ירק עלייה נעל אותה במחסן במשך שבועות ארוכים בקור. לא הוא כיבה עלייה סיגריות וזרק עלייה אבנים.

לא הוא השליך אותה אל עבר מותה הבטוח ונעל אחריו את השער בחריקה מתכתית.

אלה היו אנשים כמוהה. פשוטים ורגילים מכף רגל עד הראש.
חלקם עם משפחות וילדים משלהם.
בני אדם.

אבל דרייס... דרייס היה שונה...
אפילו אם היא תתעלם מההסבר המשונה שלו על אינסטינקטים חייתיים - עדיין היו לו אין ספור ההזדמנויות לפגוע בה. אבל במקום זאת הוא חימם אותה בלילה ונתן לה אוכל. הוא רדף אחריה רק כדי לספר לה את שמו.

היא רצתה להאמין שזה היה יותר מיצר חייתי שהשאיר אותה בחיים -

שבב של תקווה שבמקום האפל והחשוך הזה יש מישהו עם לב אנושי.

______

דרייס לא היה מרוצה. טוב זה בלשון המעטה - דרייס זעם.
זה היה דבר אחד להגן על הטריטוריה שלו בתור זאב. לרוץ חופשי מדאגות ומהבעיות. לצוד אחרי הטרף ולא להסתכל אחורה.

אבל עכשיו בגוף האנושי הזה - משהו בתוכו צרח.
כי עכשיו במקום כף רגל וציפורניים חדות היו לו רק זוג ידיים - ואלה היו ידיים של רוצח.

הוא כמעט יכל עדיין להיזכר ברגע שבו איבד את עצמו לחלוטין בזאב. זה היה כל כך קל אז.
כמו לשחרר ציפור מהכלוב, הטבע השני שלו.

וכשהוא שיסף בכמה מהקרבנות שלו את ציפורניו זה היה רק חלק מהצייד.
מה זה משנה אם זה אייל או גבר צעיר. ארנבת או אישה זקנה עם שמלה פרחונית.

הזאב לא ראה את ההבדל.
אבל בשביל דרייס זה היה כמו המרחק בין שמיים לארץ, בין יום ללילה, בין שחור ללבן.

הוא הרגיש ריק יותר בדמות זאב מאשר אדם - משהו בצד האנושי שלו היה חסר, ומפתיע יותר היה לגלות שהוא לא רוצה בחלק הזה יותר משהוא רצה להתעורר.