הקורבן

פרק 7

לחוויה המלאה של הפרק. כאשר אתם נתקלים באפקטים קוליים אני מציעה להפעיל אותם ישר כשאתם מבחינים בהם בעמוד
ורק אז להתחיל לקרוא.

הפרק מוקדש לharrylove2002 שחולקת איתי נקודות מבט על החיים וותמיד מגיבה ותומכת.

הם ישבו זו מול זה
הוא ברגליים שלובות, למרות העירום, נראה היה שחוסר הבגדים שלגופו או הקור לא הפריעו לו כלל.
והיא שעונה כנגד קיר המערה ידיה מחבקות את רגליה ומצמידה אותן אל החזה שלה. מנסה למצוא טיפת היגיון בכל הטירוף.

היא כבר הספיקה קודם לכן לגמוע מים מהמעיין, והיא כבר שטפה את החתך במצחה כדי למנוע זיהום, קשרה חלק מהשרוול הקרוע אל ראשה במין תחבושת מאולתרת.

עכשיו לא נותר דבר למנוע מהם לדבר.

הם הביטו זה בזו והשתיקה הדגישה את קול טפטופי הנטיפים שהדהדו במערה.

"תסביר" היא דרשה.

"ועכשיו שאתה יכול לדבר - אל תחסוך במילים"

אחרי כל מה שהיא עברה מגיע לה לפחות הסבר. היא הרגישה נבגדת. אומנם הגורל שהובטח לה לא היה מאוד מבטיח ומעודד אבל לפחות אז היא ידעה לאן היא נכנסת... עכשיו היא פשוט מבולבלת ועייפה.

הוא התנשף בתסכול והעביר את ידו על פניו כאילו אפילו רק המחשבה על לדבר על הנושא מכאיבה לו פיזית.

"אני לא בטוח שאני יכול... או רוצה...."
הוא הסית את מבטו, הידיים שלו מציירות עם האצבעות על החול הרך שברצפת המערה. חופרות כמו טפרים באדמה הלחה.

"אז תנסה" היא התחננה.

"את חייבת להבין... הייתי תקוע בתור זאב במשך זמן רב. "

"אולי תתחיל בלהסביר לי מי אתה?... אתה לא המפלצת שכולם מדברים עליה, נכון ?... מאיפה באת ? "

"אני... " הוא התחיל, אבל נראה שמשהו מנע ממנו מלסיים. במקום זאת הגבות שלו התחברו בתסכול, והוא נראה אבוד פתאום.

ההרגשה הזו בבטן, הצורך להושיט יד, חזר בשיא בכוח. היא חיבקה את הברכיים חזק יותר מפחדת שאם היא תשחרר את אחיזתה היא תשלח יד לגעת בו.

" מה זאת אומרת ? אמרת לי את השם שלך ! אמרת שקוראים לך דרייס. אם ככה איך יכול להיות שאתה לא מסוגל להסביר לי לפחות מי אתה ? "
היא נעצה בו מבט מסרבת להוריד את עיניה. תביט בי היא חשבה. תסתכל לי בעיניים ותזכיר לי שאני פה... שאני בחיים... שאתה לא מפלצת.

היא הבחינה שהוא לא מתכוון לענות אבל למרות זאת היא המשיכה. לא מסוגלת לעצור את עצמה.

" נולדת ככה ? הוטלה עליך קללה ? איך יכול להיות שאתה רגע אחד זאב ורגע אחר אדם ? תענה לי " היא הרימה את קולה בסוף בייאוש.

"החלק האנושי שבי והחלק של הזאב - הם לא ישות אחת כמו שהרבה חושבים. הם פשוט חלק ממני. כשאני זאב אני פועל על בסיס הדחף, האינסטינקט. כשאני אנושי... זה קשה יותר, הכל מסובך יותר.
ההסבר היחידי שאני יכול לספק לך - הוא שביליתי זמן רב בצורת הזאב, זמן רב מאוד עד שהאנושיות שלי פשוט הודחקה... ,אפשר להגיד שלא הייתי עצמי כבר זמן רב " התסכול נטף מקולו.
הוא הושיט יד ובחן אותה באור השמש. במין סקרנות שבאותה הזמן הביעה סלידה. סלידה מעצמו

זה בטח קשה... היא חשבה לעצמה.
להיות כלוא כל כך הרבה זמן בתור זאב עד שאתה שוכח את עצמך - שוכח את האנושיות שבך.

גם היא ידעה מה זה לשכוח חלק מעצמך ,לאבד חלק מהאנושיות שלה.
גם היא ידעה כאב.

~
"אמא !!! אמא !!! תראי.... תסתכלי על הילדה המוזרה ההיא... היא מחטטת בפח... " גיחך ילד קטן. מחזיק באצבעותיו השמנמנות את שולי שמלתה של אמו ומושך - דורש את תשומת לבה המלא.
האם הסתובבה במהירות. ושלחה מבט נגעל לעבר אותו דבר מלוכלך שנבר באשפה. היא העלתה את הילד אל חיקה והסתובבה כך שהילד לא יוכל להביט בילדה הצנומה יותר. " מה אמרתי לך . אנחנו לא מסתכלים על דברים מלוכלים " היא גערה בו בעוד הם מתרחקים משם בצעדים מהירים.
טרייסי ג'והנס בת ה13 התעלמה מהם. היא הייתה רגילה להערות כאלה. אנשים קראו לה כלב רחוב. מטונפת.

היא זכרה את ההבטחה לאמא.
היא תהיה חזקה. היא תחיה בשבילם.

כבר בגיל 11 היא למדה להשיג אוכל בעצמה וידעה איפה למצוא אוכמניות בשדות בקיץ. ידעה איך לחפור פטריות ולהכין מלכודות לציפורים.

לרוב היא הצליחה להסתדר ממש לא רע לבדה.

אבל לא עכשיו... עכשיו קר...

החורף כמעט כאן.

~

היא שוטטה ברחוב ידייה כרוחות סביב גופה הרועד.
היא עצרה מול מבנה שנדף חמימות. העשן שעלה באח גרם לקרח שדבק בגג להנמס וחשף מתחתיו רעפים אדומים ומבריקים.

היא טיפסה בזריזות במדרגות הכניסה ודפקה על דלת.

איש מבוגר הביט בה מהחלון וסירב לפתוח את הדלת. היא לא התייאשה והמשיכה לדפוק

גם כאשר הוא הסית את הוילון - היא דפקה ודפקה ודפקה, עד אשר היא הרגישה לפתע משהו קר כקרח נוגע בעורפה. הם שפכו עליה מיים מהקומה העליונה.
היא צווחה בהפתעה ורצה משם, נוטפת מיים ויותר קפואה ורועדת משהגיעה.

דלת אחר דלת. משפחות וילדים...
גברים ונשים... כולם סירבו לפתוח לה את הדלת.

היא גררה רגליים כל הדרך חזרה.

סימנים כחולים מעטרים את גופה, פנס בעין שפעם בראשה עם כל צעד - אבל לא מחסה לחורף.

רק לא שלג... היא התחננה אל השמיים והזדחלה חזרה אל קופסת הקרטון שבה היא תעביר גם את החורף הזה.

פתית לבן ומבריק נחת על כתפיה החשופות.

רק לא שלג הפעם...
רק לא שלג...