Take care

פרק שמיני - יש שמתקרבן ויש באמת מסכן

נקודת המבט של יובל:

שנאתי את החור הזה שנאלצתי לקרוא לו בית, שנאתי את העובדה שאני תקועה פה בלי יכולת להשכיר דירה ולישון כמו בן אדם.
והרגשתי שאני לא יכולה להתלונן.
ושאין לי למי להתלונן.

עומר כהן חזר למחילה שלו מהר מאוד, וממלא המקום שלו היה מישהו בשם דניאל בן הרוש.

לי ולדניאל לא הייתה אינטראקציה מרגשת יותר מדי, הוא העריך את העבודה שלי בתור מלצרית. שאר העובדים לא כל כך אהבו אותו, אני תמיד השתדלתי להישאר בסדר עם הבוסים שלי.
אם יפטרו אותי לא יהיה לאחים שלי הקטנים מה לאכול, אם יפטרו אותם הם לא יוכלו לקנות את הקונסילר שהם רצו. וזה היה ההבדל ביני לבינם.

קינאתי בהם, וזה הרגיש לי מר. קינאתי בעובדה שהם יוצאים ומבלים כל ערב, אני הייתי לבד.
לא היה לי מה ללבוש למסיבות, לא הייתי בטוחה שאני מתאימה לסיטואציה כזו בכלל. הייתי ברמנית, ראיתי אנשים משתוללים ונהנים.
אולי ככה זה מרגיש להיות חסר דאגות.

אני עבדתי כמעט כל יום, אבל לא כל היום. במילא לא היה לי הרבה מה לעשות, או איפה לישון.

״קיבלתי משכורת של 40,000 שקלים,״ אמרתי ליואב בטלפון בהתלהבות כשהגעתי לבניין, עומר כהן הפקיד לי 40,000 שקלים בחשבון, שזה יותר ממה שסוכם. לא התכוונתי להתלונן. הגעתי לאזור של ספת הלובי בו אני ישנה והורדתי את הקוקו.
״מהמם,״ הוא אמר באדישות ושמעתי אותו מעשן סיגריה, ״העברתי לו כבר 39,000 שקלים, מה לגביך?״ יואב אמור לעשות בערך 20,000 שקלים החודש.

יש לנו עוד משכורת אחת לפני שעומר כהן מחזיר את הריביות ומכפיל לנו את הסכום שאנחנו חייבים לו. ״אני מעביר לעומר כהן... זין בתחתון״ יואב צחק לי בטלפון, זיהיתי שהוא שיכור. ״שתית?״ שאלתי אותו. ״יואב, איפה אתה?״ הוא לא ענה לי, ״שיזדיינו כל העבודות בעולם. הם פיטרו אותי לפני מלא.. מלא.. מלא זמן״ הוא אמר וצחק.

הרגשתי שאני מתקשה לנשום. אחי חזר לאלכוהול, הבריחה הרגילה שלו.
״אתה לא מקבל משכורת החודש יואב?״ שאלתי אותו והוא צקצק בלשונו וצחק לי בטלפון.
״עומר כהן מוזמן לבוא ולהרוג אותי, החיים האלו לא שווים לי במילא. הוא רק יעשה לי טובה, והכל בגלל.. הבן זונה המזורגג הזה.... הוא הרס לי את החיים״ יואב הרבה זמן לא דיבר על אבא שלנו,
״לעומר כהן יש אבא טוב, ראיתי אותו, הוא דואג לו. יושב לצדו בעבודה. שהבן זונה הזה יעבור חצי ממה שאני עברתי. חצי.״
עומר כהן לא צריך להרגיש אשמה על זה שהוא נולד להורים הנכונים, אבל לא הפרעתי ליואב באמצע ההתקרבנות שלו.

לא יכלתי לדבר, הרגשתי את האוויר נלקח ממני.

כשלא עניתי לדבריו, יואב ניתק.

״תצאי מפה,״ השתנקתי כששמעתי את יושב ראש ועד הבית של הבניין מסלק אותי מהבניין שהצלחתי להסתנן אליו כבר תקופה ארוכה, ציפיתי שזה יגיע מתישהו.
לקחתי את התיק שלי, זרקתי את הטלפון לבפנים ויצאתי.
ראיתי אותו משנה את קוד הבניין ומסתיר אותו ממני,
הסתכלתי סביבי, העברתי את כל מה שהיה לי לעומר כהן, נשאר לי כסף לאוכל. לא ללינה.

את הלילה הזה העברתי על ספסל.
לא בכיתי.

אין לי זכות לבכות.

נקודת המבט של עומר:

״מי זו יובל פרידמן ולמה לעזאזל העברת לה 40,000 שקלים?״ דודי האהוב והיקר התפרץ לי למשרד כדי לשאול אותי, ״והדבר המוזר יותר הוא - למה היא החזירה לך 39,000 שקלים?״
״אחיה חייב לי כסף, היא עובדת שעות מאוד ארוכות במסעדה החדשה שקנינו. זה חוזה שעוד היה לה עם המנהל הקודם של המקום.״ אמרתי את התשובה שהכנתי מראש בעודי מעיין בפרויקט החדש של משפחת אוחנה שאבי הביא לי להסתכל עליו.
״לא יותר פשוט שלא תשלם לה וזהו? זה לא שווה את העמלות. גם למה שתבצעו את ההעברות האלו דרך הבנק? רק במזומן!״ הוא התרגז, הוא צדק, זה יותר פשוט. אבל רציתי לוודא שיש לה כמה אלפים שיסגרו לה את החודש, או לפחות את השכר דירה. יובל פרידמן אמרה לי שהיא תעביר לי 32 אלף שקלים. רציתי שיהיו לה 8 אלף שקלים, לקניות משל עצמה.
אבל הלביאה הקטנה הזו הוכיחה לי שוב שהיא תוותר על התענוגות האלו כדי לסגור את החוב כמה שיותר מהר.
היא יכולה להעביר כמה שיעורים בכלכלה.
זה גרם לי לתהות איפה היא ישנה? איך היא מסתדרת עם אלף שקלים בחודש? את המחשבות שלי קטע דודי שראיתי שעדיין מחכה לתשובה, ״זה מה שהיא העדיפה,״ אמרתי לו, ״וממתי אכפת לנו מה הם מעדיפים בדיוק?״ הוא עקץ אותי, ״זה יפה שאתה מכליל את עצמך בכל הסיפור הזה. אל תשכח מי באמת מנהל פה את העסקים ומי חוץ מלנבוח כמו כלבלב לא עושה כלום. ככה היה לה נוח, וככה עשיתי,״ קמתי מהכיסא וזרקתי את הטפסים על השולחן. איבדתי כל חשק לקרוא אותם.
יצאתי ממשרדי לא מחכה לתשובתו הלא רלוונטית של דודי, והחלטתי לנסוע לאילת.

יובל פרידמן גרמה לי להתגעגע.