מבצר האש

4

אמור

בלייד מייצב אותי על רגליי ומוביל אותי החוצה מהאמפי, ידו נעולה, פאקינג נעולה על הזרוע שלי. מאות זוגות עיניים מביטות בנו כשאנחנו יוצאים דרך היציאה התחתונה. אני מוחה את דמעותיי בגב כף ידי הפנויה ומושכת את זרועי בזעם.

"הפרתי את הכללים? מה, בכך שהתנהגתי כמו בן-אדם ומנעתי מכם לשרוף למוות נער חף מפשע בלי רחמים?" אני רועדת מרוב כעס.

"המקום הזה לא מיועד לבני אדם, ובמיוחד לא לבני אדם רחמנים. לא היית צריכה לבוא לכאן, מארלי. היה מוטב שתסתפקי באקדמיה רגילה." הוא אפילו לא מסתובב להביט בי.

"אני המצטיינת המחורבנת שלכם, ולא כי היה לי מזל, אז אל תגיד לי לאן אני שייכת. התוצאות מדברות בעד עצמן."

הוא ממשיך להביט קדימה ועיניי נמשכות מעצמן לשרירי הטרפז בגבו. אני יכולה לראות את צורתם הכללית, הם צמודים למעיל ונעים בזמן שהוא הולך. בחיי, הם הדבר הכי טוב בגבר הנורא הזה.

"לא תשרדי כאן אם תמשיכי ככה. את חייבת להירגע. את נמצאת כאן שעה וכבר הפרת יותר כללים ממה שחניך מפר בשנה שלמה."

"אני יודעת, תודה," אני אומרת בלבביות ארסית.

"אני לא צוחק, לעזאזל." הוא מסתובב בכזאת חדות שהנשימה שלי נתקעת. עיניי האמבר שלו מרצדות כמו להבות יפהפיות.

"גם אני לא. אם לא הייתי עוצרת אתכם, הייתם שורפים את הבחור המסכן למוות."

פתאום הוא מושך אותי אליו.

"מה קורה עם אחרים הוא לא עניינך אלא אם אומרים לך אחרת," הוא מסנן ונשימותיו החמות נוחתות על עורי.

"מה שקורה עם אחרים – "

הוא מדביק אותי לקיר החיצוני של האמפי. "הוא לא עניינך, הבנת אותי?" הוא נוהם.

"כן," אני מתנשמת.

"יופי." הוא מתרחק ורק אז אני מצליחה לנשום שוב. הוא תופס את זרועי ומוביל אותי בשביל האבן המסותתת. אני מתנתקת את מבטי העוין מגבו ובוחנת את הסביבה. למרות כעסי וטינתי למקום הזה ולכל יושביו, אני לא יכולה להכחיש את הקסם שמתפצפץ בדמי. אני מרגישה כאילו חזרתי אחורה בזמן לעיירה אירופאית מימי הביניים. הכל כאן מרהיב ומנקר עיניים. אנחנו חולפים על פני מבנה האקדמיה עצמה, והוא נראה כמו כנסייה עצומה בעלת צריחים מחודדים וגובהו לא נתפס. אני מבינה שרגליי מאיטות רק כשבלייד מאיץ בי במשיכת יד.

מיד אני מדביקה את הקצב שלו ומשתדלת לא להביט בפרופיל פניו, או לחשוב על האופן בו יעניש אותי. "הדרך הזו היא עונש בפני עצמו," אני רוטנת, אבל הוא לא במוד לצחוק. בכלל לא. הוא רציני וחמור סבר. הוא לוקח אותי דרך גן יפהפה ומטופח. המתח בגופי גובר ככל שאנחנו ממשיכים להתרחק. לפני שאני מחליטה לשאול לאן, לעזאזל, אנחנו הולכים, אני רואה את החומה הגבוהה. עיניי מתרחבות.