מבצר האש

1

אמור

"החוקים פשוטים," אומר בלייד וצועד ברווחים שנוצרו בין זוגות החניכים העומדים במרכז רחבת הכניסה. "אין טלפונים. תניחו את כל מכשירי הקשר שלכם על הרצפה מולכם."
כולם פועלים לציית במהירות. אני צופה בהם באדישות בלי לזוז. יש כאלה שמוציאים מהתיקים יותר מטלפון אחד. הם עושים לי בחילה. מי צריך יותר מטלפון מחורבן אחד? אין לי בכלל טלפון, זו פריווילגיה של אנשים עם כסף.
"מיס מארלי," קולו המחוספס של בלייד לוחש בעורפי. "אני מבין שאת נחושה להתחיל את החניכה ברגל שמאל."
"אני ימנית, אז לא." המילים נפלטות מפי בתוכחה, ומגיעות עם חיוך. אני לא יכולה אחרת, וזה מגיע למניאק הגדול. כמה ילדים מסביבי צוחקים למשמע ההערה. הוא נעמד מולי ומחייך. יש לו חיוך מרהיב, אבל הוא מקפיא את הדם שלי. בחיי, מתחשק לי לדחוף מרפק לפרצוף החתיך שלו.
"הטלפון שלך, מארלי." הוא מסמן בכף ידו.
"השם הוא אמור," אני משיבה בלי פחד ומביטה בעיניו. ניצוץ נדלק בהן.
"השם שלך יהיה מה שאקבע שהוא יהיה, פה גדול," קולו יורד נמוך יותר וחושיי משתוללים. "תחפשו עליה," הוא פוקד ושני חיילים מתקדמים לעברי.
"אין לי טלפון, חבל על הזמן שלכם." אני פוסעת לאחור לפני שהם מפסיקים לגעת בי.
"את מצפה שאאמין לך?" בלייד מסמן להם לחפש עם מחוות ראש.
"תחפשו כמה שאתם רוצים. לא תמצאו כלום." אני לא יכולה לנשום כשהם מניחים את הידיים שלהם עליי, ובמהרה מגעם מתפשט לכל מקום בגופי. אני חושקת בשיניי כשהם ממששים את המפשעה והחזה שלי. אחד מהם דוחף יד לתחתונים שלי והשני לחזייה. האצבעות זרות מלטפות את איברי. מסך כבד מטשטש את דמותם ומנתק אותי מהסביבה. קשה לי לנשום. הידיים מתרחקות ממני ואני מאלצת את עצמי להקשיח את פניי. אני עומדת איתן מול המניאק הגדול.
"מרוצה?" אני שואלת בהתגרות, "כי החיילים שלך בטוח מרוצים."
"תאספו את המכשירים של כולם," הוא פוקד עליהם וברגע שהם מסתלקים הוא צועד עוד צעד לעברי, מצמצם את הרווח הבריא ששורר בינינו.
"עוד לא הבנת לאן הגעת, פה גדול. מהר מאוד את תלמדי."
אני לא מגיבה. הוא רוצה לגרוף ממני תגובה ואני לא טיפשה להעניק לו אותה. אם הוא רוצה להעניש אותי, שיעניש. אני לא פוחדת לחטוף מכות רצח, וגם לא חוששת מהשפלה. חטפתי מכות ברחוב לפחות פעמיים בשבוע והושפלתי יותר פעמים מכפי שאוכל אי פעם לזכור. אני מסוגלת להחזיר, וגם לדקור.
"חוק מספר שתיים," הוא מרים את קולו ומתרחק ממני, מביט בכל החניכים. אני נושמת לרווחה. "בנים ובנות לא מתערבבים במבצר שלנו. מגורי הבנות נמצאים שם," הוא מצביע מאחוריו, ונראה שהוא מתכוון למקום רחוק מכפי שהעין מסוגלת לראות. המקום הזה עושה רושם שהוא גדול מאוד. "ומגורי הבנים שם," הוא מצביע לכיוון ההפוך לגמרי. "מגורי הסגל ממוקמים בדיוק באמצע הדרך." הוא מציין בלגלוג, ולא פלא. כל מי שחושב לעבור על החוק מבין שזה בלתי אפשרי.
"המגורים מאורגנים לפי שנות וותק במבצר. קומה ראשונה - הוותיקים ביותר, החל מחמש שנים ומעלה. יש להם חצרות, החצרות שייכות אך ורק להם. קומה שנייה נמצאים כאן ארבע שנים, המרפסות שלהם ואין לכם זכות גישה, וכן הלאה. הקומה האחרונה היא שלכם, החניכים החדשים." אני מנחשת שלא יהיו לנו מרפסות או זכויות, לצורך העניין.
אנשים מתחילים להתלחשש, אבל בלייד משתיק את כולם בקלות עם החוק הבא. "חוק מספר שלוש: צלצולי הפעמון. הפעמון הוא האלוהים החדש שלכם, תכניסו את זה לראשים הקטנים והמפונקים שלכם." אצבע מחוספסת ומצולקת לאורכה נחה על רקתו. אני נושאת את ראשי לפעמון הגבוה מעלינו בצריח. נדמה שהוא נוגע בעננים. "כשהפעמון מצלצל פעמיים, הוא קורא לכם להתעורר. יהיו לכם חמש-עשרה דקות לצחצח שיניים, להתלבש ולהגיע לכיתה."
צקצוקים ורטינות נשמעו מכל מעבר.
"זה זמן לא ריאלי להתארגנות!" זועם בחור גבוה בז'קט בייסבול ומשלב את ידיו.
"הכל אפשרי במבצר האש." בלייד מבטל אותו בלי להניד עפעף. "כשהפעמון מצלצל שלוש פעמים, יהיו לכם חמש-עשרה דקות להגיע לארוחה, בין אם זו ארוחת בוקר, צהריים או ערב. מי שיאחר יישא בתוצאות." אני יכולה להישבע שהתוצאות יהיו לא נעימות לפי הטון שלו. "כשהוא מצלצל ארבע פעמים זה הזמן לכבות אורות. יהיו לכם חמש-עשרה דקות להיכנס למיטות."
"מה לגבי מקלחות?" מישהי שואלת.
"מיד אחרי ארוחת הערב ובהתאם לוותק. החניכים מתקלחים אחרונים. יהיו לכם עשרים דקות בסך הכל. לכולכם ביחד."
אנשים רוטנים, אבל מבט אחד של בלייד והם משתתקים. "לסיום, אם הפעמון מצלצל חמש פעמים כולכם צריכים לדאוג. יהיו לכם חמש-עשרה דקות להתכנס כאן, ברחבה המרכזית."
"המורה, אפשר לשאול שאלה?" שואלת נערה ומעבירה יד על שערה המסודר בגלים מרהיבים.
"אין שאלות." בלייד לא מעיף מבט לעברה בכלל. "אין זיונים, אין קטטות, אין טלפונים, אין שיטוטים ברחבות האסורות ומעל לכל, אין יציאה. מי שיעבור על מי מהחוקים ייענש."
"מה העונש?" שואל אותו בחור שדיבר קודם.
"אני מקווה בשבילך שלא תצטרך לגלות." עיני האמבר חולפות על הנער והוא נרעד.
חולה נפש.
בלייד מסמן לחיילים והם מתחילים לבצע חיפוש בחניכים כפי שעשו לי. הם מחפשים על הגוף שלהם ובתיקים שלהם. כולם המומים מהמגע הפולשני מידי. חלקם קפואים, חלקם צוחקים ואחרים מתאפקים לא לבכות כשנוגעים באיבריהם האינטימיים.
"מצאנו מכשירי ציטוט," מבשרים שניים מהחיילים כשהחיפוש המביך נגמר.
"השאר את אלה שהחזיקו מכשירי ציטוט. השאר, להתפזר לחדרים שלכם ולהחליף בגדים. בחצות יבואו לאסוף אתכם לטקס הקבלה."
בלי לומר מילה נוספת הגבר הקשוח מוחא כף וכולם צועדים אחרי החיילים.
"בנות איתי!" צועקת אישה בחצאית לבנה עם פס כתום בקצה וחולצת מדי בית ספר שעליה סמל של לפיד בוער וצווארון כתום אף הוא. החולצה קטנה למידותיה וחושפת את בטנה.
"בנים איתי!" צועק גבר אחר הלבוש גם הוא במדי בית ספר. עכשיו כשאני שמה לב, בלייד דווקא לא לובש מדים, גם לא מתחת למעיל העור הכבד שלו. הוא לובש מכנס קצת מבריק שנראה שחור בחשכה ומחמיא לצורה המחורבנת שלו הרבה יותר מכפי שמוצא חן בעיניי.
אני מגלגלת את עיניי וצועדת אחרי הבחורה המתנשאת.