מבצר האש

7

אמור

"היי, זה..." עיניי נפערות מעט. זה הגבר המבוגר שראיתי בבניין האקדמיה הבוקר.

"את מכירה אותו?" גבותיו של בלייד מצטופפות.

"לא ממש. פגשתי אותו הבוקר בדרך לכיתה."

הגבר מרים את כוס היין שלו ומחייך באהדה לקהל המעריצים שנערם בצידי הדרך. לא יאמן, כולם מרכינים ראשים כשהוא חולף על פניהם. הם מתנהגים כאילו הוא מלך. זה מכעיס אותי. הוא לא מלך, אם כבר הוא השטן בהתגלמותו.

"לא משנה מה קורה, אל תשתי מהכוס שלו," בלייד אומר בקשיחות ומאיץ את קצב ליבי. 

עיניו החדות של ראש המבצר מתבייתות עליי וחיוכו מתרחב אט אט בצידי שפתיו. הן עוברות לבלייד ומשתהות עליו לרגע קצר ומורט עצבים. הוא פוסע אט אט, לוחץ את ידיהם של חלק מהתלמידים הוותיקים תוך כדי עד שלבסוף נעצר מולי.

"הנה אנחנו נפגשים שוב, מיס מארלי." הוא מחייך באדיבות. "לא היה לי מושג שאת החניכה המצטיינת של המחזור. שמעתי עלייך לא מעט בהתחשב בעובדה שאת כאן רק יום אחד. הפכת לאגדה, את יודעת את זה? לא הייתה לנו אישה שהצטיינה במבחן המיון כבר הרבה מאוד זמן," הוא מניח את ידו על כתפי ואני נאבקת לא להתקשות.

"הכבוד כולו שלי, אדוני. ציפיתי בכליון עיניים לפגוש אותך," השקר מחליק משפתיי בקלות יתרה.

"את יכולה לקרוא לי דרק, אין צורך בכל הרשמיות הזאת בינינו." הוא מושיט לי את ידו ואני מביטה בה בבלבול. מזווית עיניי בלייד מביט בנו, והוא לא ממצמץ אפילו. אני לוקחת את היד המושטת ללחיצה ושפתיה של ספייק נמתחות בסלידה. דרק לא שותף לעוינות, הוא דווקא צוחק ונד בראשו. אני מרגישה שאני מפספסת כאן משהו.

"את בחורה צעירה ומעניינת מאוד, מיס מארלי. בואי." הוא לוקח את ידי בשלו, ממש משלב את אצבעותיי באצבעותיו. המגע האינטימי מזעזע אותי, ואני מרגישה שמשהו ששייך רק לי נלקח ממני בלי רשות. שכבתי עם הרבה גברים בחיי, אבל מעולם לא החזקתי לאף אחד מהם את היד. זו הייתה הבחירה שלי לא להיקשר לאף אחד מהם, ולדרק לא הייתה זכות לקחת את זה ממני, בטח לא בקלות בלתי נסבלת כזו.

ספייק מנצלת את העובדה שדרק מתקדם מהר יותר ממני ורוכנת לעברי.

"הוא ציפה שתנשקי את היד שלו," עיניה זוהרות בשעשוע. דרק ממש מושך אותי לבמה, הלאה ממנה. הוא נעמד, מניח את היין בעמדת הנואם ומציב אותי לצידו. ידיו מושטות לעמדה והוא נשען עליה. המוזיקה שהתנגנה ברקע פוסקת ודממה נופלת.

"חלף זמן מאז שהתכנסנו כולנו בפעם האחרונה," קולו מהדהד בלי שום אמצעי הגברה הודות לאקוסטיקה. אדרלנין מתסיס את דמי ומחדד את מחשבותיי הקהות מהוודקה. "טוב לראות את כולכם חדורי מוטיבציה ומוכנים לטרוף עוד שנה בדרך לקריירת מנהיגות מסחררת שתשנה את פני העולם!" הם מריעים לו, עיניהם נוצצות. "לחניכים החדשים אני רוצה להגיד," הוא נעצר ומביט בהם ברצינות, "זו לא עוד אקדמיה שתציף אתכם בתיאוריות מוגזמות ותלושות מהמציאות ואז תדפיס לכם תעודה שתוכלו לנגב בה את התחת. אנחנו מאמינים בפרקטיקה בדרך הקשה," הוא מכה את גב ידו בכף ידו האחרת, "אצלי אתם תקיזו דם, אתם תבכו, אתם תסבלו אבל בסוף תצאו מכאן עם פרקטיקה וכלים אמיתיים שיהפכו אתכם לדור המנהיגים הבא!" הוא סוחף כל-כך את כולם והם מריעים לו בהתלהבות. "בכל פעם שתשאלו את עצמכם מה הקשר בין האימונים הפיזיים לכישורי הנהגה, תזכרו שקשיים פיזיים בונים אופי חזק ואמיתי לא פחות מקשיים קוגנטיבים, שגם אותם נעמיס עליכם עד שלא תוכלו עוד, וגם אז נמשיך. כל שיעור, כל מבחן, כל ניסיון הוא צעד אחד בדרך שלכם להגיע לעמדת כוח כזו או אחרת ולשנות, באמת לשנות את המחר של אלפי, עשרות אלפי ואולי אפילו מיליוני אנשים ברחבי העולם." מחיאות כפיים פורצות בקהל ודרק מחכה שישתתקו. "תירתמו לתהליך, תתמסרו לו בלי שאלות ותראו תוצאות שאין להן תחרות." עיניו סורקות את הקהל באסרטיביות. הוא השטן בלי ספק, אבל נואם גדול שיודע בדיוק מה הוא עושה. "תהיתם אי פעם למה המקום הזה נקרא 'מבצר האש'? למה לא אקדמיית היקס, למשל, אם נלך לפי שם המשפחה שלי, כמו אקדמיות אחרות בעולם?" הוא מישיר מבט עם הקהל.