מבצר האש

8

אמור

אני פוקחת את עיניי לבוקר שני במבצר מיד כשהפעמון מצלצל. שכבתי ערה כמעט כל הלילה. לא הצלחתי להירדם, המחשבות על סאמר רודפות אותי ולא נותנות לי מנוח. אני מעיפה את השמיכה מעליי וממהרת לקחת את תיק הרחצה שלי.

"תתעוררו, בנות." אני מתכופפת למיטה התחתונה ומנערת את ליז. היא נרתעת מהמגע שלי ופוקחת עין אחת בחשדנות. "הפעמון מצלצל," אני מסבירה ויוצאת מהחדר. הבוקר אין לי שום כוונה לספק למניאק הגבוה סיבות להעניש אותי. אני מתקדמת לחדר הרחצה בסוף המסדרון מלווה במבטה העויין של תורנית אחרת מזו שהייתה אתמול. עוד מעריצה שרופה הודות לנאום אתמול, אין ספק. הפסים על החצאית והחולצה שלה צהובים וכבר הספקתי את המשמעות. היא שייכת לשכבת השנה השלישית. אני נכנסת לחדר הרחצה יחד עם עוד תלמידה שמסתערת על הכיור, אבל אני מהירה ממנה ותופסת את הברז לפניה.

"אם את רוצה להתחלק, בבקשה, אבל אם את מתכוונת להתנהג כמו כלבה חפשי לך כיור אחר," אני מזהירה. היא מותחת את שפתיה ונעמדת מאחוריי בתור. היא עושה את זה בכוונה, העיקר לא להתקרב אליי, אבל זה מעניין אותי בערך כמו הקצף שזולג מהפה שלי. אני יורקת אותו, שוטפת פנים ורצה לתא שירותים לפני שייתפס. ברגע שאני יוצאת ליז וארייה מצחצחות שיניים, עיניהן כמעט סגורות.

"נהנתן אתמול, מה?" אני צוחקת.

הן לא מגיבות. אני לא מתרגשת. נראה שאיבדתי גם את שתי הידידות שבקושי היו לי.

"תשתו מיץ של חמוצים, ראיתי שיש להם כאן. זה עוזר נגד הנגאובר," אני אומרת ופשוט יוצאת. אני עייפה מכדי לריב ובכל מקרה רגילה להיות לבד.

אני מגיעה למגרש האימונים ממש כמה דקות לפני הזמן. איכשהו כל הבנים כבר שם. בלייד מדבר עם אחד החיילים בצד. הוא בוחן אותי לרגע קצר ואז מסב את מבטו. אני לא יודעת למה הלב שלי מחסיר פעימה.

"בוקר טוב לפאקינג כוכבת של מבצר האש! תמחאו לה כפיים, אל תהיו בני זונות קנאים." ג'ייק שורק לי והבנים קוראים לי להיכנס למעגל. אני צוחקת ונכנסת הישר פנימה. הם מקבלים אותי בחיבוק דוב. היחידים שמתעלמים ממני הם שני אחים צרפתים. גם אתמול הם התעלמו.

"מה אתם ככה אנרגטיים? לא השתכרתם כמו חמורים אתמול? בריאן, מי מתעורר ונראה ככה אחרי פינלנדיה? זה הגנים השוודים, ככה הם עובדים?" אני מקניטה וכולם צוחקים.

"היה משעמם אחרי שהלכת, ג'ינג'ית, פרשתי מוקדם," הוא קורץ לי.

"אומרים לי את זה הרבה," אני מתלוצצת ומרימה את בקבוק המים מידי לפי. עיניי מתגנבות לקפטן באגביות. ידיו תחובות בכיסים והורידים בשרירי זרועותיו בולטים לגמרי. הוא לבוש בחליפת טרנינג אפורה שנראית עליו כמו מתנה לעיניים שלי. אף שהוא מביט בחייל, נדמה לי שהוא מסתכל עלינו מזווית עינו. הוא מנופף לו ומתקדם לעברנו בדיוק כשהשעון שלו מראה את השעה רבע לשש. כולנו מסתדרים בשורה מולו.