מבצר האש

6

אמור

עיניי סורקות את הנוף הנשקף מחלון הקומה השלישית של מבנה האקדמיה. אפשר לראות מכאן את צידי המבנה הגותי שהזכיר קתדרלה עתיקה, אבל מה שמשך את תשומת ליבי יותר מכל היה הנוף הנשקף מעבר לצוק עליו נבנה המבצר. אוקיינוס הקרח הצפוני. צבעו תכלת זוהר, כמעט לא טבעי ומנוקד בקרחוני ענק שאפשר לראות אפילו מכאן, מגובה של שלושת אלפים רגל. פסגות לבנות ומרבדים ירוקים משתרעים לאורך החוף. אני מוקסמת כל-כך שרגליי מאיטות את קצב הליכתי עד לעצירה מוחלטת.

"העין לעולם לא מתרגלת ליופי הזה," קול עמוק בוקע מאחוריי. אני נבהלת ומסתובבת בחדות, אבל חיוך מפציע על שפתיו של הגבר הבוגר והמטופח. שערו מסודר בג'ל ומשוך לאחור, שזור אפור מחוספס ופניו הבוגרות נאות באופן לא רגיל.

"היופי הזה הוא מעטפת של מוות. טבילה במים תוביל למוות בייסורים."

הוא מהרהר במילים.

"זה תלוי. אם תטבלי במים קצת בכל יום ותתמידי בכך הגוף שלך יתחשל, המערכת החיסונית תתחזק וכל שאר המערכות בגופך יעבדו כמו מכונה משומנת."

"כנראה שהכל תלוי במינון." אני מחייכת אך החיוך לא מגיע לעיניי. אני תוהה מי הוא.

"המינון הנכון לשעה שמונה ורבע בגיל שלך הוא שיעור מוצלח. את מאחרת לכיתה."

"כדאי שאלך." אני ממהרת לעקוף אותו והוא מניח לי לעזוב.

"ימינה וימינה," הוא אומר לגבי. הלב שלי דופק. הוא יודע מי אני. אולי זה מנהל האקדמיה. רגליי מריצות אותי ימינה וימינה. אני נכנסת לכיתה באגביות.

"סליחה על האיחור, קפטן."

בלייד עומד בפניו ללוח לבן וגדול, שערו הכהה והעשיר סתור מעט. עיני הענבר שלו ננעלות עליי מהזווית בה עמד ופי מתבייש.

"מאחרת שוב, מיס מארלי?" קולו רך וקטיפתי. הוא מסתובב לעברי ומבטי מטייל על מעיל העור העוטף את כתפיו הרחבות וממשיך למכנס השחור עליו תלויה שרשרת כסופה. אני מלקקת את שפתיי.

"הפעם זו באמת לא אשמתי."

הוא מניח את ידו על מנח הטושים הבולט מין הלוח. "כבר היית צריכה להבין שאני לא מקבל תירוצים מטומטמים. תיענשי על האיחור הזה." אצבעותיו מלטפות את הטושים ומרימות אחד אדום.

"אבל – "

"כנסי ושבי. איפה הלטפטופ שלך?"

"הייתי צריכה להביא לפטופ?"

הוא מניח שתי אצבעות על גשר אפו. "מה אעשה איתך, מיס מארלי?" הוא נאנח.

"אלך להביא עכשיו." אני פותחת את הדלת.

"את לא יוצאת לי מזווית העין עד שהיום הזה נגמר. תניחי את התחת שלך בכיסא, כאן." הוא מצביע על השולחן...