מבצר האש

5

אמור

"סאמר?" אני קוראת ונכנסת לאחוזה המדהימה בה היא מתגוררת. אני חולפת על פני סלון מרהיב ביופיו. הוא עומד ריק. אני מציצה במטבח. סאמר לא שם, כרגיל, מבשלת מטעמים שמפעילים את בלוטות הריר שלי בכל פעם מחדש. אני מדלגת במדרגות.
"סאמר!"
מים זורמים. היא בטח במקלחת. תודה לאל, כבר התחלתי לדאוג.
"נחשי מי באה לבקר?" אני רוכנת אל הדלת בערמומיות ומצחקקת.
היא לא עונה.
"אויש, אם את כועסת כי באתי בלי הזמנה תעבירי את הזרם לקור ותתחילי להירגע. אני יודעת שהתגעגעת אליי כמו משוגעת," אני דופקת על דלת המקלחת.
למה היא לא עונה?
דינג-דונג. דינג-דונג.
אני מתעלמת מהפעמון ומבחינה בחריץ קטן בדלת, היא לא סגורה לחלוטין. ידי נסגרת על הידית ופותחת את הדלת. המים זולגים מהאמבט ומציפים את חדר האמבטיה הענק. אני פוסעת בתוכם, סנדליי נרטבות, ומתקרבת לאמבטיה.
דינג-דונג.
דינג-דונג.
סאמר שקועה כולה באמבט, עיניה הכחולות פעורות מתחת למים ומבטם ריק לחלוטין. שערה המתולתל בגווני השמש צף כולו מסביבה.
אני צורחת ופוקחת את עיניי.
דינג-דונג.
"קומי כבר, את רוצה לאחר ביום הראשון שלך כאן?" ליז שואלת מעליי ומצקצקת בלשונה. אני אוספת את עצמי, מנסה להסדיר נשימות ולהתנער מהסיוט. ליז וארייה כבר לבושות במדי האקדמיה.
"שיט." אני מזנקת מהמיטה ופושטת את –
רגע, מתי החלפתי לאוברול השחור? הוא שייך לסאמר. לקחתי אותו מהארון שלה, מעולם לא כיבסתי אותו אפילו. יש לו את הריח שלה עדיין.
"מה קרה אתמול?" אני שואלת בזעזוע ופושטת את הבגד בזהירות, כמעט בחרדת קודש.
"אין לי שמץ, למה שלא תספרי לנו באמת?" שואלת ליז ולוקחת את תיק הרחצה שלה.
פניי מאדימות. "אני לא זוכרת איך הגעתי לכאן. הקפטן קשר אותי לעמוד בחומה החיצונית. זה כל מה שאני זוכרת."
"אוי, פאק," ליז מזדעזעת וארייה מעווה פנים. "אז זה העונש שקיבלת. נשמע מחריד. בלייד נכנס לכאן באמצע הלילה ואמר לנו להפשיט אותך. היית קפואה, עכשיו אני מבינה למה. הוא אילץ אותי לישון איתך כדי שלא תקפאי למוות." היא משחזרת, עיניה נודדות לאותם הרגעים.
"איזה אידיוט, בגללו קפאתי מלכתחילה," אני רוטנת וכל גופי מעקצץ.
"תשתקי, את רוצה לסבך את כולנו בצרות? אל תדברי ככה על הקפטן שלך. חוץ מזה," ליז נעמדת מול הדלת ומחזיקה את תיק הרחצה קרוב לליבה, "הוא חתיך. חתיך הורס. אלוהי.״ היא מתכווצת.
"תכף תתחילי לאונן פה," אני מגחכת ומסיימת לנעול נעליים. אני לא רוצה לחשוב על בלייד. הוא סטייה גסה מאוד מהדרך שאני מתכננת לעשות כאן, ולא יהיו שום סטיות.
"ארבע שנים בלי זיונים, אין ספק שמתישהו אני אתחיל לאונן. אני לא אשרוד את זה," היא פותחת את הדלת בדיוק כשצלצולי הפעמון פוסקים.
"שתיכן מגעילות," אריה זועפת ומסלקת את בת דודתה מהדלת. היא עוקפת אותה ונעלמת. אני מדלגת אחריהן לשירותי הבנות בקצה המסדרון. משהו כמו עשרים בנות מצטפפות על שלושה כיורים. כולן בוחנות אותי, חלקן עם קצף של משחת שיניים בפה, ואף אחת לא אומרת שלום או אפילו מחייכת.
"עשר דקות להתארגנות!" צועקת אחת התורניות.
"אתם צוחקים עליי?" אני שואלת בהשתאות. "בחיי, אני שונאת את המקום הזה."
אני מתקרבת ומנסה להיכנס לאחד הכיורים כמו ליז וארייה, אבל בעוד שלהן הבנות מאפשרות להיכנס, לי הן חוסמות את הגישה. אף אחת לא מפנה לי מקום. במקום, הן מפנות לי גב, צוחקות ומדברות בהתעלם ממני. קשה להיות מצטיינת כשכולן סביבך נשים. הקנאה זולגת מהן. אני מתעצבנת ומנסה להיכנס בכוח, אבל שתי בנות נצמדות זו לזו וצוחקות. אני תופסת בחולצות של שתיהן ומעיפה אותן לאלף עזאזל, ניגשת לכיור ומניחה משחת שיניים על המברשת שלי.
"מה קורה פה?!" שואגת התורנית ומציצה פנימה. דרך המראה אני רואה איך היא בוחנת את הבנות מתרוממות מהרצפה.
"הכלבות האלה לא מפנות לי מקום. אולי כדאי שתשימו פה עוד כמה כיורים, נראה לי שיש לכם תקציב עם הסכומים שאתם מבקשים פה עבור שנת לימודים."
״תשמרי על הפה שלך, חניכה.״ התורנית ניגשת אליי ומכה את גבי באלה. כאב מתפצח דרך עמוד השדרה שלי אבל אני לא זזה ומששיכה לצחצח שיניים. דממה נופלת במקום עד שכל אחת יוצאת ורצה לשיעור שלה. בסופו של דבר אני מאחרת ביותר מעשר דקות בגלל התור לתא השירותים.
השמש כבר מתחילה לזרוח על מגרש הפוטבול המשולב. הבנים מהכיתה שלי, שהיוו את כלל האוכלוסייה פרט אליי, רצים בהקפות סביב המגרש. בלייד עומד במרכז, רגליו פשוקות ועיניו ממוקדות בי. לסתו נעולה, הוא לא נראה מרוצה. אני נזכרת במה שליז סיפרה לי וגופי מתלהט.
"אני מצטערת על האיחור, הייתה לי תקרית בשירותים. שתי בנות – "
"תאכלי את ארוחת הבוקר עשרים דקות אחרי הכיתה שלך," הוא קוטע את תירוציי בלי למצמץ.
"שיהיה. אני בכלל לא רעבה."
"חמש הקפות. תתחילי."
איזה קשוח, אלוהים.
אני מתאפקת לא לגלגל עיניים ומצטרפת לג'ייק ורוב הרצים סביב המגרש. ג'ייק מחבק אותי ביד אחת תוך כדי ריצה. לפחות מישהו שמח לראות אותי הבוקר. כשההקפות מסתיימות כואבות לי הצלעות, אבל אני צוללת ישר לתוך אימון אינטנסיבי. קשה לי מאוד עם תרגילי המתח, הידיים שלי שורפות ומקולפות מהטיפוס על העמוד אתמול. כשאני שואלת מה הקשר בין אימון צבאי לפיתוח יכולות הנהגה בלייד מוסיף לי עוד עשרה תרגילים מכל סוג. הוא חושב שזה ישבור אותי, אבל לא. אני כבר שבורה ושום דבר לא ירכיב אותי מחדש. לא אכפת לי מעוד עשר, עשרים או חמישים תרגילים.
אכפת לי רק מדבר אחד, וזה למצוא את קולן.