האגרוף שבלב

פרק 17 - דיאגו - סכינים ושריפות

לאחר זמן מה שנדמה לי כמו נצח, אבל בעצם לקח שתי דקות, הצפצופים הפסיקו והמכונה הראתה שליבה חזק לפעום בצורה סדירה ולחץ הדם שלה נרגע

״מה זה היה לעזאזל? אמרת שהיא בתרדמת! היא לא אמורה להפגע!״ אני צועק על אלחנדרו ומושך בצווארון חולצתו

״בן, תירגע בבקשה ותעזוב את חולצתי״ הוא אומר

שחררתי מאחיזתי בו והוא דיבר, ״זה מקרים לא נפוצים בתרדמת, אך עדיין קורים לעיתים רחוקות, המטופל יכול לחוות קשיים בתוך תודעתו וזה משפיע על גופו, מה שגרם להתקף של בלה״

״אז איך טיפלתם בזה?״ אני שואל, לא מבין
״זה הפסיק לבד, כנראה היא הרגישה שהיא לא בסכנה בתוך התת מודע שלה, כשדבר כזה קורה הכל תלוי במטופל, הוא נמצא במלחמה עם עצמו, אני אחקור את זה לעומק.״

גם כשהיא אמורה להיות שלווה, מלחמה מתחוללת בתוכה.

-שבוע לאחר מכן-

היום אנחנו תוקפים את המזדיין.

היום הוא יקבל את מה שמגיע לו.

אני לבוש במכנסיים שחורים וחולצה תואמת כדי להסוות את עצמי, חמוש באקדחים וסכינים, כשג׳רי לצידי אומר, ״אני לוקח זכות ראשונים על ארמאנו המזדיין״

״לך על זה אחי״ אני מגחך ודורך את האקדח

כרגע אנחנו נמצאים במפקדה, כל החיילים מהקרטלים הנוספים בעולם וגם משלנו מתכוננים וטוענים נשקים כשאבא בדיוק עולה לנאום נאום מוטיבציה או שיט כזה.

״היום אנחנו נתקוף את המאפיה האיטלקית והשלטון של פרדריקו רוסו יסתיים!״ אבא אומר וכולם מוחאים כפיים, גם אני וג׳רי.

״אחרי שנים שנתנו לו לשלוט בנו, להטיל טרור ולבייש את כל הקרטלים שלנו, אנחנו נשים לזה סוף. כי אנחנו חזקים יותר. אנחנו מאוחדים! ״

כן אבא, כי לכל הקרטלים יש שם טוב, לגמרי.

״הפקודה היחידה שאתם מקבלים ממני זה לירות על מנת להרוג. אני לא רוצה ניצולים מהבית הזה, כולם מתים, למעט החיילים הנאמנים לנו שיצטרפו אלינו ברגע שניכנס לשם, אני רוצה את הבית הזה שרוף עד היסוד כשרוסו בוער בתוכו! מובן לכולם?!״ הוא צועק ומראה לכולם את הכוח שלו,
כשהוא רוצה הוא הבן אדם הכי מפחיד שיכול להיות

כולם מריעים ומרימים יד כאילו אנחנו באיזה סרט מחורבן, ואז אבא מודיע ״יוצאים לדרך, קדימה״

הוא מתקרב אליי וטופח על גבי, ״אתה מוכן, בן?״

״נולדתי מוכן״ אני אומר ודורך עוד אקדח ומכניס אותו לחגורת הנשקים שתלויה על מותני