"רד?" קול צעיר שאל לפתע.
כרמן לא הסירה את עיניה מהשמש השוקעת.
"כן?" היא ענתה לקול שבאוזניה.
"מישהו השאיר לך הודעה ברשת."
כרמן הזדקפה.
בפעם הקודמת שזה קרה אחד הסוכנים נחטף, וכמעט החזירו אותה לאי.
"מה ההודעה?"
היא התחילה לארוז את דבריה עבור היעד הבא.
הנער כחכח בגרונו.
"רד, אני יודעת שעבר זמן, אבל אני אשמח להיפגש.
שמעתי שעכשיו את נלחמת בגנב, אני מאוד גאה בך.
נוכל להתעדכן.
-הכריש הכחול."
כרמן קפאה כשהיא שמעה את שם שולח ההודעה.
זכרונות ילדות קפצו אל מוחה תוך שניות.
היא הייתה החברה הכי טובה של כרמן באי, כיוון שגם היא גודלה על האי.
ההבדל היחיד היה שאותה מצאו ממש על החוף של האי, ואת כרמן מצאו בארגנטינה.
הן היו בערך באותו גיל, הכריש הייתה רק שנה מעליה.
הן היו עושות הכל יחד, עד שיום אחד, כשכרמן הייתה בת 11, והכריש בת 12, היא נעלמה.
לא מצאו אותה ארבע שנים- ארבע שנים שבהן כרמן הייתה לגמרי לבדה, ואחרי שהחזירו אותה חזרה הכריש לא הייתה אותו דבר.
המראה שלה השתנה.
שערה לא היה יותר ארוך, גלי והשחור האחיד שלו.
היה לה פס לבן-אפור לאורך השיער.
היא הייתה שרירית יותר, וגופה היה מלא צלקות קטנות ומשונות.
היא דיברה רק עם כרמן והפרופסורים.
מתעלמת לגמרי מכל ההקנטות של טיגריס, או מכל השאלות של גרייס.
עם כרמן היא דיברה אותו הדבר כמו לפני שעזבה, למרות שכרמן עדיין לא סלחה לה על שנטשה אותה.
היא הייתה איתם חודש אחד, לפני שקיבלה חדר משלה עקב תלונות של צרחות בלילות.
צרחותיה הזהירו את כולם, 'זה מה שקורה למי שעוזב את וויל.'
לאחר שמונה חודשים, היא נעלמה שוב.
הפעם כרמן לא חיכתה יותר מידי זמן, וברחה חודשיים אחריה.
מאז לא נראו עיקבותיה, וכרמן רק לעתים רחוקות נזכרה בה.
...
"רד? את בסדר?"
שחקן שאל בדאגה.
כרמן הבינה שהיא כנראה לא הגיבה לו והתעשתה במהירות.
היא הרימה את כובע הקפוצ'ון האדום שלה, והתחילה ללכת במהירות ברחוב הסוער.
"כן, כן. תענה לה בבקשה שכן."
היא ענתה בקול יציב.
מאחורי האוזניה שחקן קימט את מצחו.
"את בטוחה? זאת מלכודת בוודאות."
