היא התהפכה במיטתה.
לפחות ניסתה.
משהו מנע ממנה לנוע בחופשיות.
היא פקחה עיניים באיטיות, לא מוכנה לעוד שיעורים אינטנסיביים בהוגוורטס.
עיניה נפערו ברגע שהבינה שהיא לא בהוגוורטס.
היא נזכרה במה שקרה יום לפני.
לפחות היא חשבה שזה יום לפני, היא לא באמת ידעה.
היא ניסתה לשפשף את עיניה כדי לקום לגמרי, אבל משהו חסם את ידיה מלהגיע אל עיניה.
היא הסתכלה מטה.
חבלים שחורים וחלקים הצמידו את ידיה למיטה.
היא ניסתה למשוך, לסובב, לקרוע, אבל החבל השחור לא זז.
ברגע שהתייאשה מהחבלים היא התחילה לבחון את החדר.
חדר היה ישן, משנות השבעים לפחות.
קירות בצבע שחור חלק, עם עיטורים די קטנים אבל ראוותניים.
מיטת ברזל רגילה, ארון ישן בצבע שחור דהוי ושולחן עבודה קטן.
מדף ספרים שחור היה תלוי מולה, היא ניסתה לקרוא את שמות הספרים, אבל האותיות היו קטנות מידי והמרחק גדול מידי.
ובדיוק ברגע זה הדלת נפתחה.
וכריס יצא ממנה.
היא נעצה מבט כואב בחברה לשעבר.
״מה אתה רוצה?״ היא שאלה בזעם, מראה את כל הכאב, הזעם והבגידה שהיא מרגישה.
לכריס לא היה אפילו את ההגינות להיראות מבויש.
היה לו מבט זחוח, מלגלג ויהיר.
״אני לא רוצה דבר, אבל האדון שלי מצא בך עניין מיוחד.״ הוא אמר עם חיוך.
היא מעולם לא סיפרה לו שהיא נכדתו של זה שאין להגיד את שמו, אז איך הוא ידע שזאת היא?
״קדימה, אנחנו לא רוצים לגרום לו לחכות.״ החבלים שקשרו את ידיה למיטה נעלמו כלא היו.
כריס התחיל להתקדם חזרה לדלת בצעדים ארוכים ומהירים.
כשהבין שהיא לא עוקבת אחריו, חזר על עקבותיו ונעמד מולה.
היא התריסה נגדו.
עיניה הירוקות געשו כמו סערה בלב ים, הם נראו זוהרות בהילה מסוכנת.
המבט שלה היה מפחיד, כריס לא הבין איך נערה מסוגלת ליצר כזה מבט, ועוד נערה שנראה שלא עברה כלום בחייה.
היא היתה הכי חכמה, מצטיינת, מצחיקה, ומאושרת בשכבה שלהם, החיים שלה נראים כמו זהב.
אבל המבט שלה הראה דבר אחר.
הוא הראה גהינום.
ניצוץ של פחד נראה בעיניו.
נעלם באותה מהירות שבה הופיע.
״בואי.״ הוא אמר שוב.
שום זכר לחיוך הקודם לא נראה באופק.
חלק ממנה אמר לה שזה יכניס אותה לצרות, אבל כל השאר החליט לעשות לו דווקא.
היא לא זעה ממקומה ליד המיטה.
היא אפילו לא שמה לב שנעמדה.
״לא.״ היא פסקה.
והחיוך המלגלג חזר.
״איזה מזל שלא שאלתי אותך, אחרת היתה יכולה להיות לנו אי נעימות קלה.״ הוא אמר בעליצות מדומה.
