Forbidden Love - muke (hebrew)

chapter 22

אוקי, פרק לפני אחרון, קשה.
יש לי הרבה להגיד, אחרי שאני אכתוב את הפרק האחרון אני אעלה לפה עוד משהו, אני מקווה שתקראו אותו כי הוא בשבילכן.
מקווה שתהנו בייבס.

עברו כבר חודשיים מאז ה"הפסקה" שלי ושל מייקל, ואני סובל, אני כל כך סובל.

אני הרוס, ורע לי, ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי,
אחרי חודש של לימודים כבר פרשתי, לא יכלתי ללכת לבית ספר ולראות אותו בכל יום, לראות את העיניים הכוחולות ירוקות שלו ולא לרצות פשוט לקפוץ מהגג, תמיד רציתי לבכות כשראיתי אותו, זה למה לא יצרתי איתו קשר עין כמעט.
אימא שלי לא יודעת מזה, וגם לא האח שלי,
אני תמיד הולך בבוקר עם התיק שלי לכמה שעות, שלא יחשדו בכלום ועושה כאילו אני לומד או עושה שיעורי בית מידי פעם בשביל להעלים כל מחשבה שלהם.
בזמן האחרון בן פחות מרביץ לי, זה קצת מוריד לי מהלב, כי הוא והאקסית שלו חזרו לדבר קצת אז הוא רגוע יותר.
אני חושב שהתדרדרתי, אני לא חושב אני בטוח, אני מרביץ לקירות כשאימא שלי והוא לא בבית, חזרתי לעשן קצת, אני חושב שאני מרגיש את אותו הדיכאון שהיה למייקל בגלל מייבל, אני אבוד לגמרי בעצמי ולא יודע כבר איך לפתור את זה.
ניסיתי לדבר איתו, הוא אף פעם לא ענה, כאילו אני לא שמה. זה גרם לסדקים בלב שלי כל פעם שזה קרה, עוד סדק ועוד סדק ועוד סדק, עד שמרוב סדקים הוא התחיל להתפורר.
התחלתי לחסות מידי פעם את הידיים שלי בכפפות, גם בשביל שלא יראו את הפצעים שהיו לי על היד וגם בשביל שכשאני מרביץ לקיר כשאני חושב עליו שוב זה פחות כואב.
אני כותב עכשיו יותר, פעם כתבתי אבל הפסקתי כי היו לי יותר מידי הסחות דעת, עכשיו אין לי כלום בכל היום, אז זה בדרך כלל מה שאני עושה כשאני לא בבית כל השעות שאני אמור להיות בהן בבית הספר, או מצייר.
וגם תמיד שאני מצייר אני בדרך כלל מצייר דברים שקשורים אליו, זאבים, עיניים של חיות, לפעמים אותו, אני חושב שנעשתי אובססיבי אליו, זה עצוב בכל כך הרבה רמות.




הצלצול של הפלאפון שלי העיר אותי, הזכיר לי שאני צריך לקום בשביל לזייף הליכה לבית ספר, ולשנות שיר בדחיפות מהשיר "firework" של קייטי פרי,
"שקט כבר פלאפון שקרן", דברתי אל הפלאפון בטיפשיות בגלל המילים האופטימיות שהתנגנו ממנו וכיביתי אותו בלחיצה.
קמתי בעצלנות יתרה מהמיטה, חושב על מה הטעם בלעשות את זה כל פעם מחדש, אולי אני אגיד שאני לא מרגיש טוב ואסתגר בחדר?, חשבתי לעצמי בעוד שאני מתחיל לחזור לאט לאט למיטה, מסכים עם המחשבה.
קם מהמיטה שוב בגלל שאני לא מצליח להרדם חזרה ואימא שלי נכנסת לחדר,
"למה את לא מתארגן לבית הספר", היא הזעיפה את פניה,
"אני מרגיש נורא, אני הולך לקחת כדור",
"אתה באמת קצת חיוור מה קרה?", היא לטפה את פני בדאגה, הזזתי אותן ממני,
"וירוס קטן כנראה, אני אתקשר למחנכת שלנו ואגיד לה שאני לא מגיעה עוד מעט", שיקרתי לה, היא הנהנה.
נכנסתי לחדר האמבטיה ופתחתי את ארון התרופות שלנו, הסתכלתי על עצמי דרך המראה הפנימית שלו, נגעלתי מעצמי, באמת הייתי חיוור, ושקיות עמוקות נחו תחת העין שלי. שפתי היו יבשות, השיער של היה מבולגן לגמרי ומוזנח, הייתי מוזנח בכללי, כנראה שזה התשלום על טעויות כמו שאני עשיתי.
לקחתי רטלין, אימא שלי ואח שלי כמובן לא יודעים על זה, קניתי את זה בשביל להירגע, זה עוזר אבל תלוי כמה אני בהתקף של דיכאן ועצבים, התקפים שנוספו לי זמן מה אחרי מה שקרה לי מייקל, אני מאמין שרק העובדה שהוא רצה הפסקה ממני שברה אותי לגמרי, לא נורמלי עד כמה.
החזקתי בכדור, כאילו אני בעימות איתו, לקחת אותו או לא לקחת אותו שאלתי את עצמי, הרגשתי שאולי אני אחזיק עוד קצת מעמד בלעדיו אז החזרתי אותו בחזרה לקופסה שלו והנחתי את הקופסה בתוך אחת הקופסאות של הכדורים שכבר ריקות, בשביל שלא ידעו שיש לנו את זה בכלל בארון.
שטפתי את הפנים שלי, שאני אהיה קצת יותר רענן, לקחתי מהארון בחדר שלי בגדים חדשים, היה להם ריח טוב אחרי כביסה, אני מאמין שדואגים לי קצת יותר ממה שאני חושב שדואגים. זה משמח מעט.
חולצה ארוכה ונעימה הצבע לבן וג'ינס כחול, המכנסיים היחידות שיש לי בארון הם ג'ינסים, זה לא נראה בעיניי נוח ללכת עם טרנינג או דברים שיותר מידי משוחררים, זה מרגיש לי סמרטוטי שכזה ולא נוח.
בזמן האחרון התחיל להיות לי קר יותר, אני יותר חלש, אני פחות אוכל, כי אין לי חשק ובדרך כלל אני אוכל בכוח כי אני חייב בשביל להחזיק מעמד.
לקחתי לי איזה "חטיף אנרגיה" שלא באמת נותן שום אנרגיה, פשוט רציתי משהו מתוק, אומרים שמתוק זה מנחם כמו גלידה, זה נכון.
התיישבתי על הכיסא של שולחן האוכל הקטן שצמוד לחלון של המטבח,
חשבתי מה קורה בחוץ בינתיים, חשבתי על כמה דברים רעים יכולים לקרות עכשיו לאנשים שונים, יכול להיות שלמישהו ממש ברגע זה נישרף הבית, או שהיית עכשיו בדיוק תאונת דרכים, או רצח שיכול לקרות ממש ברגעים אלו, בסופו של דבר זה הגיוני, מיליארדי אנשים חיים בעולם אחד באותו העט, הגיוני אפילו שכל הדברים האלו קורים באותו הזמן יחד, השאלה של למה אני בכלל חושב על הדבר הזה עולה בראשי, אבל אני לא חושב שיש לי משהו אחר לחשוב עליו עכשיו, חוץ מאותו הדבר שאני מדחיק כבר זמן מה שוב ושוב אבל הוא חוזר מחדש. מייקל, ברור מאליו.
זה גרם לי לחשוב עליו, על מה קורה איתו עכשיו, אם הוא שמח ומאושר, אם הוא אולי הכיר מישהי או מישהו חדש, אם הוא חזר לאהוב בנות שוב, אם טוב לו שאנחנו כבר לא ביחד, אם הוא שכח אותי כבר והתקדם הלאה. הרגשתי כאבים בלב שלי שוב, כמו בכל פעם שאני חושב עליו, עוד אחת מהסיבות למה אני שונא לחשוב עליו, אבל זה פשוט בלתי נמנע. זה תמיד קורה כל פעם מחדש בלי שאני בכלל מרגיש.
החשק לנגינה עלה בי, לשיר קצת אף פעם לא הזיק לי, זה עושה לי טוב.
לקחתי את הגיטרה שהייתה ליד הספה והתיישבתי, המפרט שלי בידי ואני פורט בעדינות על הגיטרה לפי קצת השיר שאני רוצה לשיר.
"give me love like her",
נתתי למילים לצאת משפתי,
"cause lately i've been waking up alone", המילים של השיר פשוט היו כל כך מחוברות אלי, שהשיר הזה הוא אחד מהשירים שנקלעו אצלי בראש לכל אורך הזמן של ההפסקה בינינו.
"and its been a while but i' still feel the same....maybe i should of let you go", עצמתי את עיניי הרגשתי את הרגשות המעורבים בכל כולי, השיר הזה משקף כל כך מה שקורה ביני לבין מייקל שזה הורג אותי.
"you knoe ill find, my, corner.
 maybe tonight, ill, call you.
after my blood, will tourn in to alcohol", אני לא חושב שכבר יכלתי להגות את המילים, זה פשוט היה קשה מידי.
משכתי באפי, אני שונא כל מה שקורה לי בחיים האלו עכשיו, כל מה שאני בונה תמיד צריך להתפרק מחדש ומבלי שאני בכלל מרגיש, אני לבד.
דמעה קטנה ירדה על הלחי שלי, דפיקה בדלת נשמע על הדלת. נגשתי אליה לאט בזמן ניגוב הדמעה, אף אחד לא צריך לבוא לפה, לא שידוע לי בכל מקרה.
פתחתי את מנעול הדלת, ירית לב חזקה פגע בי כשפתחתי את הדלת. פגשתי שוב בעיניים שלו, בעיניים הטורפות והמהפנטות שלו. הוא נראה טוב, בניגוד אלי. הוא צבע את השיער שוב, לשחור, זה הדגיש את הפנים שלו והרזה אותם יותר ממה שהם כבר, זה קצת הפריעה לי.
"מה....מה אתה עושה פה?", העיניים שלו פגעו בי, עברו בכל הגוף שלי, קראו אותי, הרגשתי בזה.
הוא לקח צעד אלי, התרחקתי,
"תפסיק, לא", הרגשתי חנוק מלראות אותו, לראות את הנוכחות שלו, בשביל מה הוא בא, בשביל לעשות לי רע?, כי זה הולך לו ממש מעולה.
"מה קרה לך", הוא הזדעזע מלראות אותי ככה, הרוס, חסר רוח.
"אתה גרמת לזה", אמרתי בלחישה, ראשו פונה אל הרצפה, לא יכלתי להסתכל עליו, זה רק מכאיב יותר.
הוא הצמיד אותי אליו לחיבוק חזק, נאבקתי לצאת ממנו, לא יכלתי לסט בזה, לא רציתי לההרס יותר,
"תעזוב אותי, אני לא רוצה די תפסיק, אל תהרוס אותי עוד יותר", הרגשתי את הדמעות זולגות ללא סוף, תחושת כאב צמררה אותי, הרגשתי חלש ממנו כל כך.
 פשוט בכיתי על החזה שלו, כשידי מאוגרפות בחולצה שלו והוא פשוט מחזיק אותי, לא נותן לי ליפול.
"למה עשית את זה, למה גרמת להכל לקרוס. למה?", יבבתי, ראשו נשען על ראשי,
"אני מצטער, אני כל כך מצטער", הוא לחש באוזני, חימם אותי מבפנים,
"אין מה להצטער על מה שכבר נשבר", שחררתי את עצמי ממנו, ראיתי את הבעת פניו, הם היו כאובות, ומלאות רחמים.
"לוק אני רק רוצה-", קטעתי אותו,
"אני לא צריך את הרחמים או העזרה שלך מייקל", נשמתי ועצמתי את עיניי לרגע, ובאותה השניה שעשיתי זאת, הוא הנחית את שפתיו על שלי, הרגשתי את אותה התחושה שוב, שבירת הקור עם החום, את כל ההיפוכים שהתחוללו בגופי בכל פעם שזה קרה.
הרגשתי שבוי בו, שהוא יכול לשלוט בי איך שירצה,
שפתינו החליקו אחת על השניה שוב ושוב, גרמו להכל להרגיש אחרת, להיראות אחרת, להחליף בין מציאות לפנטזיה.
ידי נחו ברעידות על לחיו בעוד שלו כרוחות סביבי, מצמידות אותי אליו, נשיקה מלאת כאב, הזכירה לי את האחרונה שלנו, דקירות עמוקות חדרו בי לאט לאט, גרמו לי לסבל.
התנתקתי ממנו, רציתי שזה יפסיק,
"אי אפשר לתקן דברים ברגע שכחת?", הזכרתי לו את המילים שהוא אמר לי, הוא נשאר בשקט אך בסופו של דבר דיבר,
"תן לי רק עוד הזדמנות לוק, רק עוד הזדמנות אחת", היית נואשות בקול שלו, כל כך רציתי להגיד לו כן, רציתי לתת לו את כל ההזדמנויות שבעולם. אבל מה אם הוא יעשה את זה שוב?, מה עם הוא ישבור אותי שוב פעם?, אני לא אוכל להתמודד עם זה שוב. זה ישבור אותי.
"אתה עשית את כל זה בגלל שנפגעתי ממה שסיפרת לי, אתה סיפרת לי כמה אהבת אותה, כמה היית נפול לרגליים שלה שיכולת לעשות הכל בשבילה, שאיבדתם אחד לשני את הבתולים, שהיא היית הכל בשבילך, שתכננת את כל החיים שלך איתה כבר. מה אם זה לא היה קורה, כל התאונה הזו, אתה עדיין היית איתה נכון?, לא היית מכיר אותי נכון?, כי לא היית צריך ללכת לבית ספר, כי הכל היה בשבילך בסדר. כששאלתי אותך אם אתה עדיין אוהב אותה אתה פשוט נשארת בשקט, וזה היה שקוף שכן, אם היא היית רוצה לחזור אליך עכשיו, פתאום היא נזכרה בהכל, היית עוזב אותי וחוזר אליה נכון?, כי אתה עדיין אוהב אותה, ולעולם לא תאהב אותי כמו שאתה אהבת ואוהב אותה", הלכתי אחור כמה צעדים, עד שגבי היה כבר צמוד לשולחן שבמטבח,
"אני אוהב אותך. אתה הדבר היחיד שאני חושב עליו,רציתי לאכול את עצמי על מה שעשיתי אוקי, זה היה חסר הגיון.
הייתי מלא באגו, לא יכלתי לבקש סליחה על זה אוקי, לא ידעתי איך. לוק, אני כבר לא אוהב את מייבל, אני אוהב רק אותך. אתה הראשון והיחיד שאני רוצה להיות איתו, אני לעולם לא אחזור אליה, ואני לעולם לא אהיה עם מישהו אחר, רק איתך. לוק המינגס אתה נתתה לי נצח בזמן קצר כל כך, ואני אסיר תודה על זה", היא העתיק את המילים האחרונות מהספר 'אשמת הכוכבים'. נמסתי לגמרי.
הוא התקרב אלי שוב, והחזיק בידי.
"אז עוד פעם אחת, תן לי לתקן את מה שעשיתי לא נכון", הוא חיכך את אפו באפי, העיניים שלנו לא יורדות אחת מהשניה.
"אני אוהב אותך", הוא אמר בקול חלוש ונתן לי נשיקה עדינה, אוהבת, חסרת כל רגש רע, נותנת תקווה.
"גם אני אוהב אותך", החזרתי לו בנשיקה.
חיבקתי אותו חיבוק רך ושקט. ואחרי הרבה זמן חיוך עלה על פני,
 הרגשתי טוב אחרי הרבה הרבה זמן של כאב.






טוב כן זה פרק יחסית קצר, והפרק הבא הוא הפרק האחרון, אני חושבת עליו, אם לעשות אותו מפוצץ מעט או פשוט לתת לו לזרום, זה תלוי במה שיראה לי לנכון.
אני גאה בכן על זה שקראתן אותו אפילו שההתחלה שלו היית כל כך עלובה אני חייבת להודות חחחח,
אני אסירת תודה לגמרי.
הפרק האחרון יבוא בקרוב, ואני אשקיע בו את הנשמה שלי לגמרי, אני מקווה שתאהבו אותו כמו שאני אוהבת אתכן.
ואני חושבת שבמשתמש החדש שאני אהיה בו אני אתרגם וגם כתוב באנגלית ועברית נראה לי, נראה אם זה יתקדם טוב.
ביי לבינתיים,
מקווה שנהנתן מהפרק:).