Forbidden Love - muke (hebrew)

chapter 3 -

נקודת המבט של לוק: 

 הוא לא ענה לי, אני מאמין שהוא נבהל.
הרגשתי חזק מתמיד, כאילו קיבלתי משהו שהייתי צריך כבר שנים. הרגשתי טעם מוכר בפה שלי, טעם שלא טעמתי כבר שנים, הרגשתי טעם של דם, דם אנושי. הריח של הדם היה בתוך אפי, הסתכלתי מאיפה הוא הגיעה, ראיתי את היד של הבן אדם שאותו אני אפשר לומר....חוסם. היו עליה שני חתכים אדומים, טריים, עם כמה טיפות דם שנוזלות מהם. ריח הדם היה מעורבב עם ריח חייתי, ריח...של זאב.
הוא זאב, הוא באמת זאב.
התרחקתי ממנו, המבט שלו היה ריק, הוא הסתכל עלי, ואני התסכלתי עליו, כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו. רק שאז הוא היה זאב,
צבע העור שלו היה יחסית חיוור אך נורמלי לבן אדם, סוג של, בן אדם, מהרגע שראיתי את העיניים שלו כבר אהבתי אותן, יש בהן משהו נוצץ כזה שפשוט גורם לך לשקוע בהן. שפתיו היו מלאות יחסית לשפתיים רגילות, צבען היה אדום כמו תות טרי ובהיר, שיערו היה צבוע באדום, מה שמאוד הבליט לו את העיניים. אפו היה קטן, לא עקום ולא ישר, הוא היה יפה אני חייב להודות.
עמדנו שמה ופשוט הסתכלנו אחד על השני, אני לא מאמין שאיש זאב, אוקי, נער זאב נתן לי דם.
הטעם של הדם עדיין היה מורגש על שפתי, הוא היה טוב, ומספק הרבה יותר מדם של חיות.
"מי אתה", ניסיתי לשבור את השתיקה. אבל הוא שוב לא ענה.
"למה אתה לא עונה לי?", ניסיתי לגרום לו לדבר. אבל הוא עדיין נשאר שקט, לא ידעתי מה לעשות, הסתכלתי סביבי. אני חושב שאני נמצא בתוך בקתה, די מאובקת, עם לא הרבה אור, ידעתי שתגובה מאותו נער אני לא אקבל אז פשוט הסתובבתי בה, ידעתי שהוא מסתכל עלי אבל פשוט לא היה לי דבר אחר לעשות, או שאולי כן היה לי. אם אני אגע באחד הדברים אולי הוא יגיב איך שהוא?, אולי אבל אלו לא הדברים שלו?, אבל אם הוא לא היה מכיר את המקום הזה איך הוא היה מביא אותי אליו?,
כמה וכמה שאלות קפצו בראשי, אך הגעתי למסקנה ששווה לי לנסות, מה כבר יש לי להפסיד?. התלהכתי בבקתה, מסתכל על כל הפריטים שנמצאים בה, היו בה כל מיני בובות של חיילים בגדלים שונים, חלק מבד וחלק מעץ, כל מיני חרבות מגולפות, קשתות, חצים ועוד הרבה משחקי ילדים. ראיתי ארון עץ גדול, התקדמתי לעברו,
הסתכלתי עליו. היו עליו כל מיני דוגמאות שונות, מנדלות שכאלו, הברשתי את אצבעותי על דלתות הארון, הרגשתי את השקעים שעליהן מהחריטות של הדוגמאות. הסתקרנתי לדעת מה יש בו, הוא חייב להכיל משהו גדול עם הארון כל כך ענקי לא?. הנחתי את ידי על ידיות הארון ובדיוק כשהתכוונתי לפתוח את דלתותיו, הקול  שלו עצר אותי
"אל תפתח אותו", הוא אמר לי בשקט, היה לו קול עמוק, אבל רך.
"למה לא?", החזרתי בשאלה, רציתי לשמוע את הקול שלו שוב.
"פשוט אל תיגע בו ותפסיק לשאול שאלות זה באמת מעצבן", הוא החזיר, לא ציפיתי שיענה ככה
"כל מה שאני רוצה לדעת זה מי אתה ואתה פשוט לא עונה לי", הסתובבתי אליו, "אני פשוט מישהו שהציל אותך מה הבעיה פה?"
"אבל אתה זאב, למה לך להציל אותי? מה הסיבה לזה שנער זאב מציל את האויב הכי גדול שלו הערפד"
"ומה הסיבה שעד עכשיו כבר לא הרגת אותי?"
"אני פשוט נגד רצח" עניתי לו בפשטות "יופי אז גם אני". הוא ענה לי חזרה, "אבל יכולת לא להרוג אותי ולהשאיר אותי איפה שהייתי ופשוט לתת לי למות בטבעיות אבל לא עשיתה את זה, למה לא עשית את זה?"
"למה זה כל כך חשוב לך!?", הוא הרים את קולו, השתתקתי.  
הוא קבר את פניו בידיו, צעד כמה צעדים ותחב את אותן בכיסי הג'ינס שלבש, "פשוט...לך מפה, בבקשה לך"
הרגשתי משהו, משהו בלב, תחושה קצת מוזרה אבל מוכרת, הרגשתי...אני חושב..כאב?, אני באמת לא יודע.
הנהנתי בראשי והתקדמתי במהירות אל עבר הדלת, הסתובבתי אליו והסתכלתי עליו לפני שיצאתי, הוא הסתכל עלי, לא הבנתי אותו, העיניים שלו כאילו דברו אלי, זה כאילו הוא דיבר אלי אבל לא אמר כלום. הרגשתי שהיה משהו עצוב בעיניים שלי, אבל בטוח שהוא לא שם לב.
הסתובבתי, פתחתי את הדלת ויצאתי.