Forbidden Love - muke (hebrew)

chapter 8 -

פרק 8! 
יוהו וואו אני אוהבת אתכן ממש
 לא מאמינה שאנחנו ממש קרובים ל-2000 קריאות, 
זה פשוט מדהים לחשוב שאנשים באמת קוראים מה שאתה כותב ומשקיע בו 
ואם כל זה שלא הגעתן למטרה וויתרתי לכן והמשכתי 
אבל רק שתדעו שזה לא יקרה שוב, זו פעם אחרונה שאני אוותר לכן חחחחח
אם יש טעויות כתיב אז שוב אני אומר שאני אטפל בזה אחר כך וגם אעבור על הפרק שהיה כי שחכתי לתקן בו את השגיאות. 
תהנו :)

אחרי שלקחתי בגדים שהם לא שלי, התקלחתי במקלחת שהיא לא שלי, בחדר אמבטיה שהוא לא שלי ובבית שהוא לא פאקינג שלי, אלא של לוק המניגס הערפד המהולל.
זה פשוט המחשבה המוזרה ביותר שאתה אי פעם יכול לחשוב לעצמך בתור נער, זאב. לישון אצל ערפד, להתקלח באמבטיה של ערפד, להתלבש בבגדים של פאקינג ערפד. אפשר לומר שפשוט הפרתי כל חוק בספר החוקים של הזאבים עכשיו, וכן, יש לנו ספר חוקים משלנו. אני בטוח שגם לערפדים יש, זה משהו...די חשוב.

כשיצאתי מהמקלחת והתחלתי להתלבש, גיליתי למזלי המעולה, שהחולצה קטנה לי. זה אפשר לומר הביך אותי, זה כאילו אני שמן מידי, אבל אני לא. הוא זה שדק כמו מקל.
אז לקחתי את החולצה, ויצאתי מחדר האמבטיה בשקט. אני לא כל כך רוצה שאימא שלו תדע שאני כאן, אם היא בכלל כאן, מתקלח בפאקינג מקלחת בבית שלה.
נגשתי חזרה על החדר ופתחתי את הדלת, לא עד סופה 
"אני יכול להכנס?", שאלתי לפני, אני בן אדם מנומס, אני לא אעשה מה שאני רוצה כשאני לא בבית שלי. 
"כן, מה קרה?", הוא אישר ושאל 
נכנסתי אל החדר, הוא היה על הפלאפון, לפחות זה פחות מביך.
"טוב, החולצה שלקחתי די קטנה עלי...אני יכול לקחת אחרת?", הוא הרים את ראשו. כמה שניות של שתיקה עברו בינינו עד שהוא ענה 
"כ-כן קח מה שאתה רוצה", הוא נפנף את זה וחזר לפלאפון. 
התקדמתי חזרה אל הארון, חפשתי אחר חולצה שדווקא כן תעלה עלי, והפתעתי מצאתי חולצה של הלהקה 
'yes' 
זו להקה די לא מוכרת, לא חשבתי שהוא בכלל יכיר אותה. 
"אתה מכיר את yes?"
"כן, הם להקה ענקית, למה?",
"לא יודע, לא חשבתי שתכיר אותם". 
"למה לא?" 
"בגלל שזו להקה לא מוכרת ביחס לכל שאר להקות הרוק המתקדם"
"אז הינה, אני מכיר אותם. אז מה?", הוא ענה לי בזלזול
"למה אתה מגעיל פתאום לא עשיתי לך שום דבר". תפסתי את אותה החולצה והלבשתי אותה,
"אני לא מגעיל אליך, אתה פשוט מעצבן אותי", הוא הסביר. מה זאת אומרת מעצבן 
"אתה רציני?, מה לעזאזל עשיתי לך עכשיו", הסתובבתי אליו, ידי נשמטו לאוויר לרגע והבעת פני היית מבולבת 
הוא לא ענה לי והמשיך להתעסק בפלאפון שלו. 
"אולי תפסיק שניה את מה שאתה לא עושה בפלאפון המזויין שלך ותענה לי, אין לי כוח אליך, רגע נחמד ורגע זין. אני מתחיל בכלל להצטער על זה שפגשתי אותך", הוא הרים את פניו אלי, בהה בי, הבעת פניו היית חצי כועסת וחצי....פגוע, אני חושב. הוא קם מהמיטה והתקדם אלי, 
"אוקי תקשיב לי ותקשיב לי טוב נער זאב מטופש. אני?, הצלתי אותך רק בגלל שאתה הצלת אותי והייתי חייב לך, מה שאני אפילו לא פאקינג מבין למה אתה הצלת אותי בכלל. אם לא הייתי חייב לך הייתי משאיר אותך שם עם החבורה הזו ונותן לך להרקב שם למוות, עכשיו אני לא חייב לך, ואתה לא חייב לי. כל מה שקרה בלילה הזה?, שדיברנו וצחקנו?, לא פאקינג קרה. כנראה הייתי שיכור או חצי שיכור או משהו. אני שונא זאבים, ובעיקר אותך. תגיד פאקינג תודה שאני דואג לזה שההורים שלך לא יהרגו אותך על זה שהסתובבת איתי בדרך כל שהיא". הוא עמד מולי, שוב קרוב. 
"זה מובן?", הוא כאילו שאל אותי, עיניו החלו להצבע בצבע האדום והקודר. הוא אפילו לא הצליח להשתלב עם הכחול בעיניו, רשע. לא ידעתי מה לומר, זה לא הרגיש ככה כשהוא עזר לי, זה הרגיש כאילו באמת היה לו אכפת ושהוא לא עשה את זה ממחויבות כל שהיא, כאילו הוא באמת דאג לי. שתקתי לכמה רגעים, פשוט הסתכלתי אליו, לראות מה הוא יעשה, אבל הוא פשוט לא עשה כלום. 
"אז למה ניסית לנשק אותי?", שאלתי בשקט. 
הוא פתח את פיו בשביל לענות, אבל סגר אותו חזרה. לא היה לו מה להגיד, לא הייתה לא תשובה. 
"ולמה עזרת לי אפילו שהיית חייב לי?, הא?, אתה יכולת לעזוב אותי וזהו, זה לא היה משנה כלום במילא, אני הייתי מסתדר גם בלעדייך". לקחתי צעד קרוב אליו והוא לקח צעד לאחור",
"לרגע אתה מתנהג טוב אלי ולרגע כמו בן זונה?, תעשה לי טוב. לא היית שיכור או חצי שיכור או אני לא יודע מה בלילה הזה, היית בסדר גמור", לקחתי עוד צעד והוא לקח עוד אחד אחורה. בכל צעד שלי שהתקרבתי הוא התרחק והצבע הכחול בעיניו החל להתגלות מחדש ולהשתלט על האדום. 
"והכי חשוב, בכלל למה אתה לא רוצה שאני אמות?, למה בדיוק אתה דואג לזה שההורים שלי לא ידעו שהסתובבתי איתך?, אתה במילא לא זה שתענש מזה. מה אתה פאקינג רוצה ממני לוק המינגס?, כי אני כבר מבולבל מידי בשביל להבין". סיימתי את דברי ואת שאלותי, וזה הגיעה למצב שכבר לא היה לו לאן ללכת, הוא היה מוצמד לקיר. וזה כאילו חזרנו לנקודת ההתחלה, רק שהפעם אני השתלטתי על המצב והייתי יותר חזק. 
היינו קרובים שוב, יכלתי לראות את התכלת בעיניו שוב, יכלתי לראות את הבלבול בעיניו. כמו שהוא חסר כל הבנה ככה גם אני, אין לי כוח לסיטואציות האלו, הן מחלישות אותי. 
"תענה לי", חצי צוויתי עליו, אך הוא נשאר בשקט. זה עצבן אותי, אני רוצה תשובות, אני לא יכול להסבול את מצבי הרוח שלו, גם בבית הספר זה היה ככה כל השבוע. רגע הוא היה בסדר ורגע הוא היה מדוכא ובשקט.
הצמדתי את כף ידי אל הקיר ונשענתי עליה, מה שקירב בינינו רק יותר. 
"אני לא הולך לתת לך לעזוב את החדר הזה עד שתענה לי, ושמצידי זה יגמר במכות. אבל אתה לא זה שתנצח", חצי לחשתי לו לא באוזן, ושפתי נגעו באוזנו קלות. 
"תפסיק, בבקשה תפסיק", הוא נשם נשימה עמוקה, יכלתי לראות את פניו מהצד, עיניו נעצמו לכמה רגעים, רפרפו במהירות ללא הפסקה 
"להפסיק מה?", הבנתי. הבנתי שיש לי שליטה עליו, שאני יכול לעשות בו מה שארצה עכשיו, הוא חלש. יש לי כוח עליו. הצמדתי את שפתי אל תחילת אוזנו, באיזור שקרוב יותר ללחי שלו, 
הוא יבב יבבה שקטה, רק מלשמוע את הצליל הזה כל חושי השתוללו, הלב שלי קפץ והרגשתי צמרמורת  בגופי.
"בבקשה תפסיק, אתה משגע אותי, את גורם לי לאבד את עצמי. תפסיק לתעתע בי. אתה גורם לי פאקינג לרצות את הדם שלך, ואני לא רוצה לקחת אותו מייקל. אני מתחנן אליך מייקל תפסיק", נשימותיו נעשו יותר כבדות. 
"אז תענה לי, תענה לי למה אתה מתנהג ככה, למה אתה רגע טוב אלי ורגע רע", הכרחתי אותו. אני רוצה תשובות, ואני אקבל אותן, 
"בגללך, אתה משנה אותי, אתה גורם לי לאבד שליטה, אתה הופך אותי למשוגע. למה?, אפילו לי אין תשובה", הרגשתי את הלב שלי קופא, אני מה?, איך זה הגיוני שאני משגע אותו?, הוא בכלל שונא אותי. התיישרתי טיפה בשביל שפנינו יפגשו. באותם רגעים, אני פשוט רציתי להנחית את השפתיים שלי על שלו, לחוש אותם כמה שיותר. 
"מה לעזאזל אתה עושה לי", נשמתי. 
"בדיוק את אותו הדבר שאתה עושה לי, מאבד שליטה",הוא צודק, הוא כל כך צודק. לא הרגשתי את עצמי כבר, הגוף שלי דיבר בעצמו. הלב שלי הוביל אותי ואני לא עשיתי כלום, אצבעותי נגעו בלחיו, ידי פשוט ליטפה את הלחי שלי והוא חפר את פניו בתוך ידי, התעמק בא, חיפש עוד מגע. עיניו נעצמו לכמה רגעים. הקור והחום של שנינו המתזגו ויצרו ערבוב מדהים, הרגעים האלו חמימו את כל גופי, גרמו ללב שלי לקפוץ, לא עמדתי כבר בזה. 
המחשבות שלי היו רק על בן אדם אחד, הבן אדם שאני כל כך קרוב אליו עכשיו, לוק. 
קירבתי אותו אלי, הוא לא התנגד לי, הרגשתי שהוא חלש מני כל כך, היה לי כל כך הרבה כוח עליו,
יכלתי להרגיש את נשימתו הקרה על שפתי, אפנו התחכחו את בשני, גירו את שנינו רק להיות קרובים יותר. 
עיניי החלו להעצם והספקתי לראות שגם שלו, גופו רעד במקצת. 
זה היה הרגע שבו כל הרגשות עלי פשוט השתוללו, בלב אחד וקטן נמצאים כל כך הרבה רגשות בלתי מסוברים. 
זה כמעט קרה 
אבל אז, לא הרגשתי כלום. הרגשתי משותק, וללא כל כוח, 
אבדתי את התחושה שלי. 

טוב זה פרק שאני מרוצה ממנו, מאוד, מאוד, מאוד, מאוד
חחחחח 
אני באמת עכשיו אומרת לכן מראש בנות. אני לא אעלה עוד פרק עד שתגיעו למטרה שאני הולכת להציב עכשיו. 
וכבר יש לי המון רעיונות להמשיך, אז אני מציעה לכן להשקיע קצת יותר ולהצביע או לפני או אחרי שאתן קוראות את הפרק. 
אוהבת אתכן ומקווה שאהבתן :) 

(מטרה: 26 הצבעות ו-15)