Forbidden Love - muke (hebrew)

chapter 7 -

הפרק לקח קצת זמן בגלל שיש לי בעיות במחשב בבית אז כתבתי את כל הפרק במחשב שבבית הספר שלי 
אני אעבור עליו מחר ואתקן את שגיאות הכתיב אם יש :) 
תהנו <3

~מנקודת המבט שלְ מייקל~ 

עיניי נפקחו במהירות, צליל חזק ורועש של סולו גיטרה נגע באוזני, זיהיתי את צליל הפריטה הכבד על הגיטרה במידיות. זה היה סולו גיטרה של בילי, סולן הלהקה האדירה ביותר על פני האדמה הזו, גרין די. 
"מה לעזאזל?!", קיפצתי מהמיטה. ורק אז שמתי לב, אני לא בבית. אני בבית של...לוק, לקח לי כמה שניות להבין את זה להשלים עם העובדה הזו שאני באמת ישנתי הרגע בבית של ערפד ושאני נמצא בו עכשיו, הסתכלתי סביבי, הוא לא היה בחדר.  שפשפתי עם כריות ידי את עיניי בשביל לתת לעצמי תחושה קצת יותר...כוחנית ומציאותית וחיפשתי אחר נעלי, כמובן, השארתי אותם במסיבה, אחרי איזה סבב מטומטמם שפשוט איך שהוא נכנסתי אליו. המשימה היית ללכת על חתיכות שבורות והפוכות של בקבוקי בירה שבורים מבלי להיחתך.
בסופו של דבר יצאתי מזה כשכל רגלי חתוכות וכל גופי עוד שניה מיתמוטט.  
התחלתי ללכת בחדר, הרגשתי את הכאבים של החתכים ברגליים שלי וזה גרם לי לצלוע מעט אבל זה היה סביל, 
החדר היה מסודר למדי, תמיד חשבתי שחדרי שינה של בני נוער צריכים להיות מבולגנים כמו שלי אבל מסתבר שטעיתי.
עם כמה שהרגשתי ער יותר ככה אוזני התרגלו למוזיקה הרועשת שנשמע בכל החדר והגיעה מהסלון אני משער. 
המוזיקה הזו היית כמו גן עדן לאוזני, השירים הכי אהובים על של הלהקות הכי אהובות עלי נשמעו בקולי קולות. זה די אדיר לחיות בבית שכולו מלא ברעש שאתה פשוט מכור אליו וחי אותו, לרגע החיים של הערפד המשוגע ביותר שראיתי בחיי, הערפד היחידי שראיתי בכל חיי נראי כדי טובים, במקום מסויים המחשבה שלי הייתי רוצה את החיים שלו עכשיו, הם לא רעים כמו שחשבתי שחיי ערפד צריכים להיות. 
בחדר היית מראה, ולא יכלתי שלא לגשת ולראות איך אני נראה עכשיו, זה כאילו שבכל מקום שאתה הולך ותהיה בו מראה אתה תרגיש דחף בלתי מוסבר ללכת אליה בפשוט לבחון את עצמך, את המראה שלך. 
וברגע שעמדתי מול המראה, הצטערתי על זה. נראתי נורא, כל פני היו חתוכות, שטף דם היה על הלחי שלי, ידי היו מלאות בכתמים בשלל גוונים כחולים אדומים וסגולים, זה היה מזויעה. 
התרחקתי מהמראה כמה שיותר מהר, שאני לא אמצע עוד פגם נוראי. 
התיישבתי על המיטה, הפעם על הצד שלוק ישן בו, חוש הריח המפותח שלי קלט את הריח שלי מכלי המיטה בצורה משמעותית. זה היה ריח די חזק של אפטרשייב ושל...וואו אני אפילו לא יודע את להסביר את זה, זה היה ריח מתוק אבל חריף שכזה, מוזר. אף פעם לא הרחתי ריח שכזה, הוא היה די...ממכר, הגיוני שזה הריח שלו? נע, אין מצב 
עדיין קשה לי לקלוט שהוא באמת הציל אותי, כאילו כן גם אני הצלתי אותו אבל עדיין לא חשבתי שהוא באמת יקח את זה ללב כמשהו משמעותי עד כדי כך שהוא חייב לי כי לעזאזל אנחנו בכלל שונאים אחד את השני. 
נשכבתי על הצד שלו במטה, הוא עדיין היה רך מה שאומר שהוא קם לפני לא יותר מידי זמן, מוזר, זה כאילו הצד הזה של המיטה נראה לי לנעים יותר מהצד שבו אני ישנתי כשזה בכלל לא אמור להיות משנה. 
הרגשתי פשוט יותר בנוח, השירים של גרין די עדיין נשמעו ברקע, שוחפים אותי אחריהם, המוזיקה הכי אדירה בעולם. הרבה מילים מכל השירים פשוט נכנסו לראשי והתחברו מעצמם, 
"you, wherever you are....
just to say its allways will be you"
זה כאילו התחלתי לחבר...פיזמון, אבל המון היה חסר בין שתי השורות האלו, 
נסתי להתחיל לחשוב על מה אני יכול להוסיף, מה אני יכול לשפר, הכל בראש. 
הדלת נפתחה, ולעיניי נגלה מראה לא רגיל. 
הערפד נכנס אל החדר, חזהו חשוף ומגבת מלופפת סביב מותניו, וואו. 
שיערו נטף מים וחלק מהטיפות נחטו על חזהו וזה גלגלו את דרכן מטה, הוא היה יחסית חסון, עורו היה כל כך לבן, שלמות. 
אוקי, אני גיי, אבל....אף אחד לא יודע, זה כמו הסוד הקטן שלי, לכל אחד יש את הסוד הזה שהלב פשוט לא נותן לך להגיד אותו, אני לא יודע אם זה מהפחד או הבושה.
אולי שניהם. 
בהיתי בו, הרגשתי בזה, וגם הוא, וזה כאילו הוא בהה בי בזמן שאני בהיתי בו, הרגשתי באי נוחות ברמה קשה, אבל זה כאילו לא יכלתי להוריד ממנו את העיניים. אוי אני פשוט שונא אותו, הוא מעצבן אותי אם איך שהוא נראה, במשך כל השבוע כל הבנות החלו להימרח עליו., החתיך המושלם של בית הספר, אנעי צריך להתרחק ממנו ומהר. אסור לי להיות בסביבה שלו ואני עדיין עושה את זה, טוב לפחות עכשיו אני לא צריך לעזור לו כי אנחנו בתיקו. 
"א...א-תה צריך ללכת להתקלח כדי שההורים שלך לא יריחו ממך את הריח שלי, אז... יש מים במקלחת",  המשכנו לבהות אחוד בשני לעוד מספר שניות עד שהסטתי את מבטי 
"אין לי כל כך בגדים להחלפה, אפילו נעליים אין לי", הוא הנהן 
"אתה יכול לקחת מהבגדים שלי לבינתיים, ו...יש לי כמה זוגות נעליים, איזה מידה אתה?", זה כל כך מוזר שהוא עוזר לי בקטע שהוא נותן לי בגדים, זה יותר מביך ממוזר אפילו 
"41", עניתי לו 
"אוקי, כמוני, זה הופך את העיניינים לקלים יותר, אז...תבחר איזה זוג אותה רוצה פשוט, הם מסודרים לי במגרה התחתונה בארון", הוא הצביעה על המגירה בשביל לכוון אותי למקום הנכון, 
"אתם תמיד כל כך מסודרים?", שאלתי 
"מה זאת אומרת?", הוא החל להתקדם אל עבר הארון, בחר מנו בגדים. 
"העפרדים, אתם תמיד כאלו מסודרים?", שאלתי בשנית אבל בדרך יותר מוסברת, 
"את האמת לא, זה רק אני, אם הייתה רואה את החדר של אח שלי בן היית מתעלף מהסירחון, אסור להיכנס לשם", נהמת צחוק נפלטה מבין שפתי 
"אז אני ואח שלך יכולים להיות חברים טובים כי אני בדיוק כמוהו, בלגניסט",  
"לא נראה שהוא יקבל את זה בטוב", הוא גיחך ואני אחריו. 
"טוב, אתה יכול לבחור בגדים מארון, תבחר מה שתרצה. אני רק מקווה שזה יעלה עליך. כאילו כי אולי אנחנו לא באותה מידת בגדים כן?, לא בקטע פוגע", הוא ניסה להסביר את עצמו בשביל שזה לא ישמע כמו עלבון 
"זה בסדר אני הבנתי"' הרגעתי אותו וניגשתי לארון. 
"זה בסדר שאני אתלבש כאן?", הוא שאל בשקט 
"ברור, זה החדר שלך. אני לא אסתכל במילא"
"או-קי", הסתובבתי אל עבר הארון ופתחתי אותו, וואו, זה הארון הכי מסודר שאי פעם ראיתי, כל הבגדים היו מסודרים על המדפים, ג'ינסים היו על המדף הראשון, חולצות על השני, והם אפילו הו סודרים לפי ערמות של צבעים. 
"וואו, אתה מסודר", התפעלתי 
"תודה, אני חושב", הוא ענה 
לקחתי מבלי לבנגן יותר מידי חולצה עם הלוגו של נירוונה וג'ינס שחורים 
"אני יכול להסתובב?", שאלתי  
"אממ...כן", הוא אישר 
הסתובבתי, הוא היה עם...בוקסרים, רק עם זוג בוקסרים תמים ופשוט. נשמתי נעתקה, יכלתי להרגיש גוש בגרוני לכמה רגעים, למה הוא אמר לי להסתובב עם לבוש רק בפאקינג בוקסר.  רגליו היו די דקיקות, גופו היה עדיין רטוב מה שגרם לבוקסרים להיצמד לגופו יותר ממה שהם צריכים. זה פשוט היה שגוי.
"אתה בסדר?", הוא לקח צעד אלי 
"כ-כן", גמגמתי ולקחתי צעד אחורה, 
"זה לא נראה ככה אתה ממש חיוור", הוא התקרב עוד יותר והניח את היד שלו על הכתף שלו, היא היית כל כך קפואה, זה כאילו היא העבירה זרם קור אל הגוף שלי, הקפיאה אותו. הוא היה גבוה ממני בכמה סנטימטרים, הוא היה קרוב, קרוב אלי. 
עייני נקלעו בתוך גווני הכחול בעיניו, הן היו מלאות בכל כך הרבה צבע, מהפנטות, הים והשמיים בערבוב מושלם ללא כל כאוס. 
רק מקרוב היה אפשר להבחין בכך. פניו היו חלקות לגמרי, ללא כל פגם קטן, לחיו היו בולטות במקצת, מה שרק גרם לפניו להיות יפים יותר. 
עיניי גלשו אל שפתיו, הן היו מלאות, עדיין רטובות במקצת, אדומות כל כך, כל פס של שקע על שפתיו היה מדויק ועדין, הוא פשוט היה...מושלם, כל כך הרבה מחשבות שגויות עברו בראשי, רציתי להרגיש את שפתיו על שלי, את הקור של גופו מתמזג עם חום גופי, רציתי להרגיש אותו. 
עיניו ירדו מעיניי ועברו אל שפתיו ועייני לא עקבו אחרי עיניו. הוא קירב את פניו אל פניו, הוא באמת...רצה לנשק אותי, 
רציתי את התחושה של שפתיו על שפתי יותר מהכל באותם רגעים, אבל פשוט לא יכולתי, זה יכול הרוס כל כך הרבה, זה יכול להרוס אותי. הוא התקרב אלי יותר,
"לוק", נשמתי ועצמתי את עיניי לרגעים ספורים.
הוא עצר את עצמו, תחושה של כאב צצה בבטני, לא רציתי שהוא יעצור את עצמו, אבל הייתי חייב. 
עיניו חזרו להתסכל בעיניי, הן נצצו, כאילו באמת הייתה בהן תקווה שזה יקרה. זה גרם לדקירה בליבי, לאשמה, לבלבול, ולעוד עשרות רגשות מעורבים. 
"אני- אני כל כך מצטער", הוא אמר בשקט ובחצי לחש. הוא הוריד את ידו מהכתפי ולקח צעד קצר וטיפה מועד לאחור. 
"אני כל כך פאקינג מצטער", הוא קבר את פניו בידיו והתהלך בחדר לכמה רגעים. ראשו צד מצד לצד בסימן שלילה
"תירגע, זה בסדר. זה פשוט...פשוט לא קרה", ניסיתי להרגיע אותו לקחתי נשימה עמוקה 
"זה פאקינג כן קרה, לעזאזל מה אתה עושה לי", מילותיו האחרונות נתקעו ברגע בראשי, נצרבו בו. 
"אנחנו אויבים, וככה זה ישאר. זה לא קרה, סופית, וגם אם כן רק אני ואתה מודעים לזה, זה לא משנה. פשוט...תעזוב את זה", אמרתי את זה כשכל מילה היא כמו סכין שדוקר את ליבי שוב ושוב. 
"אתה צודק, אתה תמיד צודק, אני שונא את זה", הוא צחק והסתובב אלי,
"אתה בסדר, יחסית לנער זאב", הוא חייך אלי חיוך צדדי
"גם אתה לא הכי נוראי, יחסית לערפד"

טוב תראו אני לא יודעת מה איתכן אבל אני יחסית מרוצה מהפרק הזה חחחח 
עברתן לגמרי את מטרת ההצבעות ואני גאה בכן על זה ממש! 
אני יכולה להבין את הקטע של התגובות אבל זה בסדר לגמרי :) 
מקווה שאהבתן <3

(מטרה: 26 הצבעות ו-15 תגובות)