Forbidden Love - muke (hebrew)

chapter 12

רק מודיע שוב שבזמן הקרוב הסיפור יהיה מנקודת המבט של מייקל כי זה נראה בעיניי יותר טוב לסיפור 
תהנו

הבית ספר נגמר ושעת ה"עונש" שלנו כבר הגיעה. 
אלו היו רק אני, לוק, והמורה, בכיתה אחת. הוא עדיין לו דיבר איתי, אני לא מצליח להבין אפילו ממה הוא נפגע, אני רק לא רציתי שיצעקו עלי בכיתה על זה שאני יושב מולו והוא מחזיק לי את היד. הוא הגזים לגמרי, ואין לי כוח לנסות לתקן משהו שאני בכלל לא קשור אליו. 
ישבנו אחד ליד השני, הוא שוב משרבט דברים במחברת שלו ואני יושב בשקט עם ידיים משולבות וישיבה מרושלת, מת כבר לצאת מהבית ספר המפגר הזה. 
צלצול פלאפון הגיעה מהאיזור שבו המורה הייתה, 
"הלו?", היא ענתה  
בעיקרון היא רק הנהנה כל שניה בערך לאורך כל השיחה עד שהיא התנתקה והיא כמה מהכיסא, 
"טוב, אני צריכה ללכת לישיבה קטנה, ואם כשאני אחזור לפה את לא תהיו פה אז תאמינו לי שהמזל שלכם איתי יצנח מאוד מהר", היא איימה, מה שלא לשנינו, אני מניח. 
היא יצאה מהכיתה והותירה את שנינו לבד. הרבה שקט סרר בחדר, זה היה מאוד מעצבן, זה כאילו חכיתי שמשהו ישבור את הקרח, ולמזלי זה קרה. העיפרון שלו נפל בין הכיסא שלי לשלו, התכופפתי בשביל להרים אותו ולתת לו אותו והוא התכופף בשביל לקחת אותו באותו הזמן, ראשנו התנגשו מעט והוא זה שהתרחק ממני, פנינו היו אחד למול השני. הייתי חייב להסתכל עליו, מסתבר שהוא גם הסתכל עלי. הרגשתי מתוח קצת, אבל המבט שלו ריכך את הסיאטואציה, 
הוא גרם לחושים שלי פשוט להשתולל, זו הייתה תחושה שכל כך לא הייתי רגיל אליה בכל צורה שהיא. 
הוא שבר את הרגע וחזר לצורת הישיבה שבה היה והמשיך לצייר, אני חושב שיש לו בעיות קשות במצבי הרוח, וזה גורם לי להשתגע. 
"אתה מוכן להגיד לי מה עשיתי לך בכלל?, רק בגלל העובדה שלא נתתי לך להחזיק לי ביד כשהשיעור התחיל אתה לא מדבר איתי?, אני מתחיל לחשוב שאתה מנסה לחפש ריבים בכוח", נשמתי והתיישרתי. הוא עצר את עצמו מהכל והפנה את פניו אלי, 
"תפסיק", הוא נפנף, 
"להפסיק מה?", לא הבנתי אותו, מה עשיתי שאני צריך להפסיק, 
"תפסיק לקרוא אותי, לא אכפת לי שזו תכונה אצלך. אז כן נפגעתי מזה אוקי?, למה אכפת לך בכלל ממה שאני מרגיש, לאף אחד אחר לא אכפת", הוא השפיל מבט, הרגשתי לכמה רגעים אשם, אבל לא הייתי אשם אז לא הייתה לי שום סיבה להרגיש ככה. אבל הרגשתי רחמים אני מניח, 
"למה אתה חושב ככה", בלעתי את המילה האחרונה כי אמרתי את זה בשקט, 
"כי זה נכון, בכיתה, בבית, בכל מקום", 
"אימא שלך לא דואגת לך?", הרגשתי רע בשבילו 
"היא כן, אבל אין למה מה לעשות איתו", שתיקה שררה לכמה רגעים, מי זה...הוא? 
"הוא?, מי זה הוא?", קימטתי מעט את מצחי,
הוא ישר אלי מבט, עיניו היו נוצצות מעט, הוא רצה לבכות. הוא הניד בראשו כמה פעמים, וכמה דמעות נפלו על לחיו האדומות במקצת. לא הרגשתי בכך, אבל שמתי לב לכך שאצבעותי פשוט מחקו את דמעותיו, הרגשתי שוב את אותו הקור, ואהבתי את זה. זה הרגיש טוב והרגיע את החום שהיה בי. שפתיו נשמטו מעט, ושוב הוא התעמק בידי, והניח את ידו על ידי ושילב ביניהם, הוא כל כך חלש. בזמן שידו עדיין שלובה בידי, התחלתי לאט לאט להוריד את הקפוצ'ון שכיסה את ראשו, והפעם הוא לא התנגד לי. 
פניו היו חלקות לגמרי, ולבנות כל כך, אבל היו כמה סימנים כחולים עליהם. זה נראה כל כך לא טוב, מי לעזאזל עשה לו את זה. 
הוא חיזק את אחיזתו בידי, אני חושב שהוא לא רוצה שאני אגע בהם, אז לא עשיתי זאת, אבל עדיין ידי ליטפה מעט את לחיו החלקה, זו הייתה נקודה שלא היית פצועה, אז אני מניח שזה היה בסדר. 
הוא נשך את שפתו התחתונה, ובדרך שבעיניי לא הגיונית, זה גירה אותי כל כך, והפעם זה היה בשליטה שלי. אצבעותי עברו על שפתיו בעדינות, הן היו רכות, כמו משי ממש, שמעתי את נשימתו העמוקה שנפלה מבין שפתיו והרגשתי את האוויר הקר שהגיעה ממנה, זה שיגע אותי לגמרי. 
לא יכולתי יותר לעמוד ברגע הזה, בגירוי הזה, ופני פשוט נפלו קצת אל פניו, ואפינו נגעו קלות, הרצון שבי לשפתיו רק עלה, אבל הוא נבהל והתרחק ממני. הרגשתי רע עם עצמי, עם הרצון שלי, עם הכל. 
"אני לא רוצה שזה יקרה שוב, לא", הוא ילל בשקט, 
התרחקתי ממנו ממש מעט, עדיין רציתי להיות קרוב, מה שכל כך כל כך שגוי. 
"מה יקרה שוב?", הוא עזב את ידי, זה העלה בי טיפה אי נוחות, 
"אנחנו...כבר התנשקנו לפני?", הוא איגרף את קצה השרוול שלו בידו, 
"כמעט", הוא אמר בשקט, עייני נפתחו מעט, אישוני גדלו, הרגשתי מובהל לגמרי, זה באמת קרה?. 
"זה...זה קשור לזה שנשכת אותי?", גמגמתי מעט, 
"כן", הנהנתי, הבנתי הכל, העובדה שכמעט התנשקנו גרמה לכך שהוא נשך אותי, 
"אתה יכול להגיד לי...איפה זה היה?", זה התחיל להראות לי כאילו הוא לחוץ מעט, לא רציתי להכביד עליו. 
הוא הניד בראשו, הרגשתי ממנו, טיפה פחד. 
חשבתי על משהו שיעזור לו, אבל הססתי, אני חושב שהוא צריך קצת מה...חום שלי בשביל להרגיע אותו. 
זה נראה לי הגיוני באותו רגעים, רק מהעובדה שרציתי להרגיש אותו,
אז הפלתי את ידי על צאוורו ולטפתי אותו. הוא יבב, זה גרם לבטני להתהפך.
"אתה מוזר", הוא לחש, 
"למה?" 
"אתה צריך לשנוא אותי, כמו כולם, ובעיקר מאותה עובדה שאתה אויב שלי, אז למה אתה מתקרב?", הוא הפתיע אותי עם השאלה הזו קצת, אפילו אני לא ידעתי את התשובה, יש לו את הכוח המוזר והבלתי נסבל לגרום לי לרצות להיות קרוב אלי. הוא כמו האנשים האלו, שכשהם לידך אתה מהופנט מצהם, אבל כשהם לא בסביבה אתה יכול לשנוא אותם ברמה לא הגיונית. 
אני חושב שאפילו הוא שמע את בליעת הרוק שהיה בגרוני, כי השאלה הזו התקילה אותי בכל כך הרבה רמות, אבל רק כשניסיתי לענות שמעתי פתיחת דלת ונבהלתי. ידי ירדה מצאוורו והסתובבתי חזרה לשולחן וגם הוא בכדי שהמורה לא תחשוד בכך שדיברנו בכלל, או בכל דבר אחר שקרה כאן. 
"אתם משוחררים, הריתוק ניגמר", היא אמרה מחויכת, זה היה כל כך מוזר. זה כאילו יש לה אחות תאומה שפשוט הגיעה בתור מחליפה ומשהו עבר עליה, מקווה שמשאית. 
הנהנו, לקחנו את החפצים שלנו, שמנו אותם בתיק ויצאנו מהכיתה. 
הלכנו ביחד, למרות שאף חד מאיתנו לא דיבר, אבל זה לא הרגיש לי מוזר מידי, דווקא הרגשתי נוח להיות איתו בסיטואציה שקטה. 

עוד לילה בלתי נסבל שאני לא נרדם, כמו בבית החולים, רק ששם לא חשבתי על אותה שאלה שמשגעת אותי. 
אותה שאלה של הילד לבן העור, עם הקפוצ'ון השחור שמכסה את פניו החלקות. 
נסיתי לחשוב על תשובה להגיד, אבל פשוט לא מצאתי. 
אותה מחשבה גרמה לעוד שאלה לצוץ בראשי, 
איפה לעזאזל הינו כשהוא נשך אותי, 
במסיבה?, בבית הספר?, 
לא, בבית הספר זה לא הגיוני כי לפי מה שאני זוכר זה קרה בלילה, 
אולי...מאיזור שהאחד מכיר?. אני מאמין שבסופו של דבר אני אגלה, 
אבל בינתיים, אני רק צריך להתקרב אליו בשביל לגלות. 

בנות אני יודעת שלא העלתי בערך שלושה שבועות או יותר אבל זה בעיקר מהסיבה שאני יכולה לכתוב רק דרך המחשב של הבית ספר שלי (סיפור ארוך) ואני בתקופה ממש עמוסה
אני מקווה שאתן מבינות 

מטרה: 
17 הצבעות 
8 תגובות 

ברור מאליו שלא תשברו אותה כן אבל היי למה לא