No Rules»L.S

#25

-Lose you-

"אתה מבטיח לשמור עליי?"

הנער בעל העיניים הירוקות שאל בתמיהה.

"מבטיח"

-

הוא שכב על הרצפה ללא רוח חיים,הכל קרה כל כך מהר.לואי רץ במהירות אל אביו מביט בי עם דמעות.אביו שוכב ללא רוח חיים.אני
לא מבין את זה,הוא יכול היה להרוג אותי,אבל הוא הרג את עצמו.אני הוא זה שהיה צריך למות,אני לא יודע למה עמדתי שם והבטתי בהם כמו טיפש שומע את זעקותיו של לואי במעורפל.השפלתי את ראשי כשלואי הביט בי,כניראה לא רציתי לדעת מה הוא באמת מרגיש.זה אשמתי שהוא מת,אומנם לא רצחתי אותו,אבל הייתי צריך לתת לו.

"למה אתה עומד כאן,תחייג ל-911,אתה לא רואה שהוא מת." לואי זעק.

הבטתי בטלפון שעל השידה ומיהרתי לחייג יוצא מההלם.קססתי את ציפרוניי וקולי רועד,
אני רוצה לבכות, אבל זה בלתי אפשרי.'הוא אדם רע' אני חושב לעצמי מנסה להירגע. 
הוא הרג את ההורים שלי,זה מגיע לו.
כשהשוטרים והפרמדיקים מגיעים לקחת את גופתו אני שומע את לואי בוכה חזק.אף פעם
לא ראיתי את לואי בסיטואציה כזאת,זה כאב לי כל כך.צעדתי במהירות לא מביט לאחור
פשוט רצתי,לא יודע לאן.הרגשתי אשם,יכולתי להרוג את עצמי ולעשות לכולם טובה,אבל הוא הרג את עצמו קודם,הוא התאבד מול לואי.אני לא חושב שלואי יסלח לי על זה.

"הארי."
שמעתי קול מאחוריי.

"ג'ק?"
הסתובבתי אליו.

"טוב לראות אותך בסביבה."
אמר בחיוך.

"בכית?"
שמעתי את קולו.

"לא זה כלום."
מיהרתי לומר מנגב את שארית דמעותי.

"אז,איך הולך בעובדה החדשה?"
גיחך קלות.

"בדיוק התפטרתי."
שיקרתי.

אני לא יודע למה באמת שיקרתי,אני חושב שדי קיוויתי לא לראות את פניו של לואי אחרי מה שקרה.אולי מה שאני צריך באמת זה להתרחק מלואי,אני לא רוצה לגלות שגם אמא שלו אחראית למות הוריי.

"הו,מצטער לשמוע."
אמר.

"אם אתה מחפש עבודה,תמיד תוכל לחזור לעבוד אצלי,אתה כמו בן בשבילי."
אמר בגיחוך.

"תודה ג'ק."
חיבקתי אותו.

**
נכנסתי לביתי הקטן שכל כך היה חסר לי בזמן האחרון.הבטתי בלואי שישב על הספה הקטנה.הוא הביט בי במבט שלא הצלחתי לקרוא,דמעות יבשות על עיניו,שפתיו סדוקות ושיערו מבולגן.

"אני מצטער."
זה כל מה שיכולתי להגיד.

מיהרתי לחבק אותו,אף פעם לא ניחמתי מישהו תמיד הייתי מנחם את עצמי.תמיד כשהיה לי רע הייתי לבד והתמודדתי עם זה.

"הארי,אני לא יודע אם לכעוס או לבכות."
קולו מרוסק וזה שבר את ליבי.

"אני כל כך מצטער,אני הייתי צריך למות."
יבבתי.

"אתה לא,שנינו יודעים שהוא היה רע."
לחש.

"אבל,אילו הייתי מת כל זה לא היה קורה."
אמרתי.

"זה הגורל."
השפיל את ראשו.

"ואני שמח שאתה לא מת,לא הייתי רוצה לאבד אותך." לחש וליטף את פניי.

"אני מצטער,אני מתפטר."
הבטתי בעיניו.

"למה?"
שאל.

"אני הרסתי הכל,אני לא יודע אם אני יכול להתמודד יותר עם הכל."
הבטתי בעיניו הנוצצות.

"אל תעזוב,בבקשה."
לחש.

"אני צריך אותך איתי,במיוחד עכשיו."
קולו מתחנן.

"אני מצטער לואי."
נשכתי את שפתיי מפנה את דרכי כדי שילך.

הבטתי בעיניו הכחולות בפעם האחרונה, לפני שיצא.אני לא יודע אם זה לתמיד,אבל הרגשתי את הצביטה שבליבי כאילו החמצתי משהו גדול,משהו שיכול היה לשנות את חיי.

משהו שיכול היה להאיר את חיי.

-
מטרה:70 הצבעות.