אהבה מילה פשוטה משמעות מסובכת

פרק 16

"קפה רצית?" שאלתי בלחץ והשתחררתי מבין זרועותיו השריריות.
מיהרתי לצאת מהמבוכה שאליה נקלעתי, מהר ופניתי אל ארון המטבח ששם הוא נמצא, הוצאתי אותו והושטתי לדניאל במהירות.
"הנה, זה זה," פלטתי במהירות ודניאל צחק בקולי קולות, הרמתי גבה וצפיתי בו צוחק.
״אני יודע שזה קפה ביטון,״ הוא הקניט אותי,
"דרך אגב, יפה לך עגבניה," הוו הוסיף מבעד לצחוק המתגלגל והיפה שלו.
"מה? מה זאת אומרת?" לא הבנתי למה הוא התכוון, ברצינות הוא עולה לי על העצבים.
"את מסמיקה," הוא השיב בפשטות ונגעתי בפניי שהיו חמות מעט.
"לא אני לא," הכחשתי, למרות שידעתי שאני באמת אדומה בלחיי.
"את יודעת שאת כן,"דיקלם. הוא הסתובב והחל מחפש אחר ספל.
התיישבתי על שולחן המטבח ונזכרתי בליל המסיבה, איך שדניאל חיפש אחרי אלכוהול ואיך הוא התנהג כמו טיפשון. גיחכתי בשקט לעצמי ונדתי בראשי מצד לצד.
מצד אחד הוא כל כך מצחיק ואכפתי והוא יכול לגרום לי לחייך כל הלילה, ומצד שני הוא כל כך מרגיז ועף על עצמו כמו ציפור, הוא תמיד מנסה להוכיח שהוא הכי טוב והוא לא, פשוט לא.
"מה את צוחקת לך שם?" דניאל שאל כשגבו אליי והוא מתעסק עם הקפה שלו
"סתם זיכרון." הבטתי בגבו ובכתפיו הרחבות, הזרועות שלו היו מוצקות ושריריות מעט והיה לי דחף לגעת בהן. לאחוז.
"הזיכרון הזה, קשור בכוס קפה, גבר נאה ביותר שמכין אותן ונערה יפה שנועצת בו מבטים?" הוא שאל בציניות ואני לא ידעתי איך להגיב. להיות עצבנית מה״גבר הנאה", או להיות מוחמאת מה"נערה היפה".
"אתה רואה פה גבר נאה?" הקנטתי בתחכום והנעתי את רגליי קדימה ואחורה בחלל הריק.
"את רואה פה נערה יפה?" הוא החזיר באותו המטבע ועצרתי את רגליי.
"אני אמורה להיעלב?" הטתי את ראשי בצד והעלמתי כל טיפת צחוק שהייתה בקולי, שוב הוא נהיה חרא. אוקיי מותר לו, גם אני חרא אליו. בצדק לפחות.
"זה תלוי, על פי מה שאני מכיר אותך את תשחקי אותה לא נעלבת, אבל בפנים את תקראי לי טיפש או חתיכת חרא קטן, נכון?" קולו עדיין היה משועשע.
"לא, זה לא נכון," שיקרתי ברוגע. זה היה סופר נכון, ״ואתה בכלל לא מכיר אותי!" הוספתי לאחר כמה שניות וזעם פרץ בתוכי.
הוא מכיר אותי? הוא לא יודע עליי כלום.
"בטח שאני מכיר אותך, אנחנו לומדים יחד מכיתה ז', את מאחרת כרונית, את מסתכלת לרצפה כשאת הולכת, את חייבת להגן על החברים שלך כשפוגעים בהם ואת לא לוקחת דברים ללב, אני צודק?" הוא הסתובב ותפס בידיו שתי כוסות קפה שמעלות אדים.
"מקווה שאת אוהבת כפית סוכר.״ הוא הגיש לי אחד מהספלים וחייך, החזרתי לו חיוך ביישן.
"כ... כן, אני אוהבת,״ גמגמתי ועליתי לחדר, מחכה שיבוא אחריי.
"יופי האני," האני? איזה פתטי.
הוא עקף אותי במדרגות ואני בחרתי לא להגיב.
אוחח מור בוגרת שכמותך, מגיע לי צל״ש רק עח האיפוק. רציתי לטפוח לעצמי על השכם אך במקום זה חייכתי לעצמי.
כשנכנסתי לחדר ראיתי את דניאל יושב על מיטתי ועל רגליו מונח המחשב הנייד שלי, התיישבתי גם אני בקצה השני של המיטה ומניחה את כוס הקפה על השידה הקרובה אליי.
"תביא לי את המחשב אני כותבת,״ ביקשתי או יותר נכון דרשתי ממנו.
"לא צריך, קחי את הדף ותקריאי לי.״ הוא קבע, הגיש לי חוברת עמוסה בדפים ואני התנגדתי
"אני רוצה לכתוב, תקרא אתה לי," התעקשתי דווקא. הכל אני אעשה לו דווקא.
"למה את חייבת להיות כל כך עקשנית?" הוא התעצבן ואני הרגשתי צורך להוציא עליו את כל מה שישב לי על הלב.
״ככה כי אני שונאת אותך!״ צעקתי וחטפתי את הדף מידו.
״גם אני שונא אותך!״ הוא צעק בחזרה.
"אבל לי יש סיבה!" צרחתי וקפה חם נשפך מעט על היד שלי.

-נקודת המבט של דניאל-
"אבל לי יש סיבה" היא צעקה עליי בכאב, כאב לה כל כך וזה ניכר בעיניה הירוקות והיפייפיות.
"למה אני אמורה לקום אחרי ערב חרא אבל לילה מצחיק וכיפי לבוקר כל כך יפה, בוקר שבו שיניתי את דעתי עליך ולגלות שטעיתי.״
גם אני שיניתי את דעתי עליה אבל כמו דפוק עם תעודות ידעתי גם איך לחרב את זה.
״עזוב את זה שטעיתי לא הייתה לך שום סיבה מוצדקת לעשות לי את זה, כל השכבה חושבת שאני זונה, כולם!״ היא עצרה בכדי לקחת אוויר אבל זה נראה כאילו הדמעות חסמו את האוויר לנשימה שלה.
"אני תכננתי להגיע לבית אחרי היום המסריח הזה ולבכות את החיים שלי במשך איזה חצי שעה, שעה, כמה שיקח. אבל אני תקועה בבית שלי עם חתיכת זבל שמנסה להרוס אותי בכל שנייה ושנייה.״ היא המשיכה וקולה החל לרעוד, עיניה הוצפו מים והשתחררה דמעה.
"עכשיו בוא אני אסביר לך מה יקרה עכשיו," היא הנמיכה את קולה ואני נשארתי קפוא, לא יכולתי להגיב, לזוז, היא ריסקה אותי, "אני הולכת לאמבטיה, לבכות ואתה לוקח את התיק המזדיין שלך ויוצא מהבית שלי, זה ברור?, היא תקפה אותי והסתובבה, לא מתירה לי להגיב.
נשארתי קפוא גם אחרי שהיא הלכה וגם אחריי שהיא טרקה את דלת השירותים.
יבבותיה נשמעו מעבר לדלת וליבי התכווץ עם כל משיכת אף שלה.
"אני לא יכול עם זה יותר,״ מלמלתי לעצמי וקמתי ממקומי.
היא הראתה לי כמה חרא יצאתי. עם כל השנאה לא הייתה לי שום זכות לעשות לה את זה, היא הפכה לשיחת היום ואם אני לא אעצור את זה היא תהפוך לשיחת השנה.
לעזאזל המצאתי כל כך הרבה פרטים עליה וסיפרתי אותם, שטויות על גבי שטויות, הרים של זיבולי שכל וכמו תמיד כולם אכלו את זה בכפית ועשו גם גרפס אחר כך.
"מור תפתחי לי.״ דפקתי עם כף ידי על דלת השירותים והיא רק המשיכה לבכות.
"אוקיי בואי אני אסביר לך מה יקרה עכשיו." ציטטתי אותה ממקודם בקול תקיף ורציני, "אין שום סיכוי מזדיין שאני זז עד שאת לא פותחת, גם אם זה אומר לשבת עם ההורים שלך לארוחת ערב, וגם אם זה אומר לישון איתם כפיות זה ברור?" גם אני תקפתי חזרה בצעקה, אך לא בקטע רע אלא בקטע דואג. משהו קורה לך דניאל אתה הופך לרכרוכי, חשבתי לעצמי אבל כרגע זה לא עניין אותי, מור עניינה אותי יותר.
"לך מפה, אני לא אפתח לך!" קול רועד ובכייני יצא מגרונה.
"אז אני מקווה מאוד שאימא שלך מבשלת טוב ושהמיטה של ההורים שלך נוחה,״ נשארתי באותו הטון התוקף שלי. היא תיכנע אני יודע.
מנעול הדלת הסתובב, היא נפתחה, נכנסתי לתוך חדר האמבטיה וגיליתי את מור יושבת על הרצפה וראשה קבור בין שתי רגליה.
פחדתי שהיא תבעט בי אך לקחתי את הסיכון, התיישבתי גם אני קרוב אליה ותפסתי את כל גופה, מחבק אותה ומקרב אותה כמה שיותר אליי.
״אל תתקרב אליי,״ היא קראה ודחפה אותי ממנה. היא חזקה הקטנה הזו.
״סליחה,״ אמרתי בכנות וניסיתי לחבק אותה שוב. היא הכתה את החזה שלי שוב ושוב. זה כאב. זין כמה שזה כאב! אבל זה הגיע לי.
"אתה פגעת בי,״ היא יבבה וליבי האיץ.
"אני יודע,״ לחשתי ונשקתי לראשה, ״ואני מצטער על כל רגע ילדה,״ הוספתי וסוף סוף הרגשתי את זרועותיה הקטנות נכרכות סביב שלי.
--
איזה נשיקה איזה... יש עוד דרך❤️
200 דירוגים ו60 תגובות וממשיכה❤️