בדיוק כאשר יצאתי ממעבדת הביולוגיה, חשתי את כל מבטי הסובבים ננעצים עליי במין צער.
בעיר הקטנה בה גרתי, פרוואנס,
הנמצאת בצרפת,שמועות התפשטו מהר.
כולם הכירו את כולם, ולכן, כאשר אדם אחד ידע משהו, הוא סיפר לקרוביו, וכך המעגל המשיך.
ובדיוק בגלל זה, הייתה לי תחושה שהם יודעים דבר מה.
נזרקתי במידיות ליום לאחר המקרה בתחנת המשטרה לפני שנתיים.
לכל מקום אליו הגעתי, בין אם בבית הספר או מחוץ לו, כולם שלחו אליי מבטים עצובים ומנחמים, אך מהסוג המרתיח.
כאלו שאומרים,
״אין לנו מושג איך התחושה, אך אנחנו מצטערים בשבילך.״
חבורה של דבילים.
אף אחד לא הבין ש״להצטער בשבילי״, זה הדבר הכי נוראי שהם יכולים לעשות.
זה כמו להשאיר אותי שוחה לבדי בעומק עם הכרישים המאיימים, בעוד הם שוחים במקום בטוח יותר, נמוך יותר, ורק מביטים.
ובאותו יום, אלו היו בדיוק אותם המבטים שנזרקו לעברי, ולא היה לי מושג קלוש מדוע.
המבטים החלו עוד מהבוקר, כשהלכתי ברחוב בדרך לבית הספר.
כשגרה עברתי דרך השוק, וכל המוכרים והאנשים לא יכלו להוריד ממני את העיינים.
ובהמשך, כשרצתי לייד ביתה של גברת לוסי הזקנה כי כבר כמעט ואיחרתי, היא לא צעקה עליי בבקשה שארד לה מהדשא הירוק, אלא רק עמדה בפתח ביתה והציעה לי להכנס לכוס חלב עם עוגיות.
וכשנכנסתי לבית הספר, כבר הבחנתי שמשהו לא כשורה.
המורה השנואה עליי ביותר בירכה אותי לשלום ולא נזפה כאשר עמדתי בפתח הכיתה, כשכולם כבר ישובים במקומותייהם בעיצומו של שיעור.
ואז, כמתוך סימן, מערכת הכריזה הופעלה בטקטוק קל, והתבקשתי להכנס לחדר המנהלת.
מחוץ לחדר המנהלת, ברגליים מסוכלות וראש מורכן ישבה אלין, אחותי הגדולה.
כששמעה את צעדיי, הרימה את ראשה לעברי,ודמעות חרשו שבילים מעייניה עד לקצה סנטרה, שם פנייה התעגלו, ודמעותייה-נטפו הישר לחולצתה.
היא העניקה לי מבט מיוסר, ואני החלתי לדאוג. הרגשתי את אותה התחושה המוכרת כמו בכל פעם שאני נכנסת ללחץ, ולבי החל פועם בקצב מואץ.
הנחתי את ידי על כתפה, מעסה אותה קלות כנחמה, על מה שזה לא יהיה.
השתדלתי להתמקד בספירת הנשימות שלי, כי הרגשתי שאני עלולה להתעלף.
אני צריכה את הכדורים שלי. מייד.
לבסוף הדלת נפתחה והמנהלת הזמינה אותי פנימה בחיוך חם.
כשלתי אל הכיסא המרופט אל מולה, מבטי נעוץ בעייניה.
בבקשה שתעשה זאת בקצרה.
אין לי טיפת כוח לכל הניחומים וההתחנפויות שלפני.
עייני הירוקות המשיכו להתעמק בחום הזהבהב שבעייניה כמין הסחה, והיא התכווצה בכיסאה.
לאחר כמה שניות היא שברה את קשר עיננו וכיחכחה בגרונה.
״אפשר לקבל כוס מים?״ שאלתי בקול נמוך וצרוד, והיא הנהנה במהירות.
כאשר היא הסתובבה אל מתקן המים, התכופפתי והוצאתי מתיקי את מכל הכדורים שלי, מוציאה שניים במהירות ותוחבת לפי.
מלמלתי ״תודה.״ עמומה לפני שינקתי את המים מהכוס ובלעתי.
YOU ARE READING
Tomorrow
Romanceכל מה שאמיליה מונטגמרי ציפתה לו בשנת הלימודים האחרונה שלה היה ללמוד קשה,להנות עם חברותייה,לנצל את השנה האחרונה,ולסיים את הלימודים בהצטיינות. ציפיותיה של אמילי משתנות בעקבות התדרדרות חמורה במצבה של סבתה, ומשפחתה נאלצת לעזוב את ביתם רווי הזכרונות בצר...
