מצטערת שלא העלתי פרק המון זמן. הייתי עמוסה בטירוף, וגם לא הייתה לי השראה.
תהנו!
***
אני לא קולטת שאני בהתקף חרדה עד שאני לא רואה את תמיר רץ לעברי.
בית החזה כואב לי, ואני לא מצליחה לנשום.
אני מנסה להכניס אוויר אל ראיותיי, אך במקום זאת יוצאים מפי רק חרחורים, ונקודות שחורות מתפוצצות מאחוריי עייני.
תמיר תופס בכתפיי ומשקשק אותי בבהלה.
״היי, היי! את בסדר? תסתכלי עליי!״
אך אני לא מצליחה לענות.
אני מתחילה לרעוד כולי, ובלחץ מניחה את ידיי על גרוני.
תמיר מושיב אותי על הרצפה של בית הקברות, ואנשים מתחילים להתאסף סביבינו במטרה לעזור, אך זה רק מלחיץ אותי יותר.
אני עומדת להתעלף, למה השארתי את התיק עם הכדורים באוטו?
״ אני מבקש מכם בבקשה ללכת, זה רק גורע את מצבה.״ הוא מסתובב אל האנשים ומבקש בקול נעים ובקור רוח.
ראיותיי מתכווצות אף יותר.
הוא תופס בפני וממקד את ראייתי לעברו.
״היי, תרגעי. הכל בסדר, אני כאן.
נסי לנשום ביחד איתי, אוקיי?״
הוא מדבר אליי ומניח את ידי הימנית על חזו כדי שאוכל להרגיש אותו נושם.
״הכל יהיה בסדר, רק תמשיכי לנסות.״
אני מנסה להתאים את נשימותיי לשלו, אך אני רק מחרחרת בלי סוף.
״מעולה, תמשיכי! לנשום-לשאוף.״
הוא מכופף אותי מעט קדימה ואני ממשיכה לחרחר. הוא לוקח את ידי השמאלית ומשלב אותה בידו שלו, ואת היד הימנית מהדק מעל ידי אשר על חזו.
לבסוף אני משתעלת, ופרץ אוויר דק ורענן נכנס אל ראיותיי ומפיח בי תקווה.
״מצויין! את רואה? הכל בסדר. רק תמשיכי לנשום, אמיליה. לא לוותר.״
הוא מתנהל כאילו הוא מוסמך במקרים כאלו, ואני חייבת להודות שזה מרגיע.
אני משתעלת בשנית, ואז גל שיעולים תוקף אותי ומשחרר את ראיותיי.
אני נושמת כמה נשימות מהירות ומתחילה לפרוץ בבכי.
תמיר מושך אותי אל חזו ומחבק אותי חזק.
״ששש, די,די. הכל בסדר, כל הכבוד,
את חזקה אמילה. יש לך כאן כדורים?״ הוא שואל בקול רך ומשעין את סנטרו על ראשי.
אני מנענעת את ראשי מספר פעמים במהירות. ״השארתי אותם באוטו, יחד עם מאי.״ אני אומרת במהירות ובקול רועד, ומנסה להרגיע את בכיי.
״אוקיי, זה בסדר. כשתגיעי לאוטו תקחי כדור כדי להקל על עצמך. תבטיחי לי, טוב?״ הוא מתרחק ממני ואוחז בפניי, מוחק את שביליי דמעותיי בעזרת אגודליו.
אני מהנהנת והוא מחייך.
״יופי. את רוצה לספר לי מה קרה שהוביל אותך למצב כזה?״ הוא שואל בנועם.
״א,אני לא בטוחה, אולי זה מ..מכל היום הזה. פ,פשוט ראיתי את הקבר של אחי ו.. ואולי זה היה יותר מדיי.״ אני מגמגמת בשקט והוא מהנהן בהבנה.
אני לא יכולה בדיוק להצביע על הדבר, אבל משהו בהתנהגותו ובמגעו מרגיע אותי מאוד.
עינייו הכהות מדאגה גורמות לחום להתפשט בחזי, ועורי מעקצץ במקומות בהם נוגע.
הוא ממשיך לחבק אותי במשך כמה דקות נוספות ואז פוצח את פיו מחדש ושואל,
״קדימה, נקום?״
אני מהנהנת והוא קם ראשון, ואז אוחז בכפות ידיי ועוזר לי להתרומם.
אנחנו מתהלכים יחדיו אל עבר הכיור ונוטלים ידיים, ואני מוציאה את הפלאפון מכיסי ומחייגת למאי.
נשמע טרטור ולאחר מספר שניות היא עונה ב״הלו?״
אני אוטומטית מחייכת מקולה.
״היי, תוכלי לאסוף אותי?״ אני שואלת.
״ברור, אהיה שם עוד עשר דקות. קניתי טונות של בגדים, אראה לך הכל כשאגיע!״ היא אומרת בשמחה ואני מצחקקת בשקט, מובכת מעט מעייניו של של תמיר המביטות בי.
״אוקיי, מחכה!״ אני אומרת ומנתקת, ואז משחילה את הפלאפון חזרה לכיסי.
YOU ARE READING
Tomorrow
Romansaכל מה שאמיליה מונטגמרי ציפתה לו בשנת הלימודים האחרונה שלה היה ללמוד קשה,להנות עם חברותייה,לנצל את השנה האחרונה,ולסיים את הלימודים בהצטיינות. ציפיותיה של אמילי משתנות בעקבות התדרדרות חמורה במצבה של סבתה, ומשפחתה נאלצת לעזוב את ביתם רווי הזכרונות בצר...
