ואו ואו ואו ואו ואווו!
סוף סוף פרק!!!!
אני כל כך התגעגעתי,וכל כך מצטערת.
האייפון שאני כותבת בו היה בתיקון והיו לו מלא בעיות ובנוסף הייתי עמוסה אש.
ובלי חפירות נוספות, לפרקקק:
******
הבוקר מגיע מהר יותר משאני מצפה לו.
אני קמה בעוגמת נפש מן המיטה ומסיטה את הווילון.
אלוהיי. מה זה?
כתום.
כתום,ואולי צהוב. אלו הצבעים הראשונים שאני מזהה.
כנראה שמזג האוויר התאים את מצבו אל רגשותיי.
עכור. יבש. או בקיצור,
אובך.
פשוט נהדר.
אני משפשפת את פניי הנפוחות ונאנחת.
אני פונה אל חדר השירותים וכמעט חוטפת התקף לב.
הנערה האומללה אשר מיישרת אליי מבט מן המראה לא נראת כמוני כלל וכלל.
שקי שינה שחורים וגדולים מתפרסים מתחת לעייני האדומות, שיערי נפוח ומבולגן, ולחיי אדומות מרוב בכי.
לאחר שאני מתרעננת, מתאפרת (בהמון שכבות של מייק-אפ וקונסילר,ניתן לציין), אוספת את שיערי הנפוח ומתלבשת בטייץ שחור, חולצת בית ספר אדומה וכפכפים, אני יורדת אל המטבח בעייפות ודיכאון ומתיישבת על השרפרף לייד השולחן.
״מותק,מי השתין לך בצ׳יריוס?״
סבתא שואלת.
אני מזייפת חיוך ומיישרת אלייה מבט.
״סתם, עייפות כללית.״ אני משקרת.
״כן, אני רואה. הגזמת עם המייק-אפ.״ מלגלגת ואני מרחיבה את עייני.
״זה עד כדי כך נורא?״
״כן. ניסית פעם שקיות תה? זה מעלים שקי שינה במהירות.״ מציעה.
אני מודה עשרות פעמים על כך שסבתא שלי כל כך חכמה, ויכולה לעזור בכל דבר.
כאשר סבתא מורידה את שקיות התה מעייני וגישה לי מראה קטנה, אני נפעמת.
זה עבד! אני לא נראת כמו מומיה יותר!
אני מודה לה בלי סוף ומנשקת את לחייה, וכאשר שתי צפירות נשמעות מבחוץ אני אוספת את תיקי, יוצאת מהבית ונוסעת עם מוטי אל עבר בית הספר.
***
״אמ, אני כל כך מצטערת.״ מאי אומרת בעודה מביטה בי בחמלה לאחר שסיפרתי לה וליהונתן אודות מקרה התמונות של אתמול בלילה.
״מה את מתכוונת לעשות לגביי זה?״ יהונתן שואל.
״למען האמת, אני לא בטוחה.
אני חושבת שאנסה למצוא את הקבר שלו ולבקר שם, למרות שאני ממש לא יודעת איפה הוא נמצא.״
״תבדקי בבית הקברות שנמצא בעיר בה בסיס הצבא שלו נמצא. הוא בטוח קבור שם.״ יהונתן אומר, ואני מרגישה את הרגישות היתרה שלו כאשר הוא מדבר על נושא זה.
אני מהנהנת ומהדקת את שפתיי אחת לשנייה.
״מי ששלח לך את התמונה הוא אדם נוראי. אני יכולה להבטיח לך שהוא יילך לגיהנום. ואני יודעת שזה קשה, אבל את חייבת לשכוח מזה קצת אמ, אחרת תהיי עצובה כל היום.״ מאי אומרת ואני מהנהנת בשנית.
״את צודקת. אני לא יכולה לתת לזה להעציב אותי שוב. מספיק ביליתי את כל השנתיים האחרונות בהתאבלות.״
הם שניהם מחייכים, מלטפים את גבי ומניחים נשיקות על לחיי בדיוק כאשר הצלצול מודיע על תחילת השיעור הראשון, וכל אחד ממהר לכיתתו.
YOU ARE READING
Tomorrow
Romanceכל מה שאמיליה מונטגמרי ציפתה לו בשנת הלימודים האחרונה שלה היה ללמוד קשה,להנות עם חברותייה,לנצל את השנה האחרונה,ולסיים את הלימודים בהצטיינות. ציפיותיה של אמילי משתנות בעקבות התדרדרות חמורה במצבה של סבתה, ומשפחתה נאלצת לעזוב את ביתם רווי הזכרונות בצר...
