Tomorrow

פרק שישי- שביעי. אור.

שבוע וקצת חולף לו במהירות, ותקופת החגים בפתח.
כשהייתי קטנה, אני,אלין וגבי נהגנו לקשט את כל הבית בציורים של תפוחים ורימונים לפני ראש השנה.
היינו עורכים את שולחן הסדר במהירות, ואמי הייתה מאושרת. כך הורדנו ממנה מעמסה אחת.
וכאשר יום כיפור הגיע- היינו יוצאים לענק הקניות וקונים בגדים לבנים וחגיגיים.
אמא לפעמים הייתה גם מפלחת בנוסף מכנס או חולצה צבעונית, והיתה טוענת שאם כבר יוצאים לקניות, אז שתוכל לנצל את ההזדמנות ולקנות בגד בשביל האירוע שתלך אליו בחודש הבא.
טוב, לא באמת היה לה אירוע ללכת אליו. היא פשוט מכורה לקניות.

סוכות היה החג האהוב על גבי.
הוא היה עומל ימים שלמים על שרשרת צבעונית וארוכה באופן חריג,
ולאחר מכן היה מוציא את ערכת האוריגמי שסבתא העניקה לו כשהיה בן שש ומכין מליוני קישוטים.
לבסוף הוא היה רץ אל החצר ומרכיב את הסוכה ביחד עם אבי.
בסוכות הוא היה מאושר. קורן כל כך. ואם מישהו היה מעז להרוס לו את אחד הקישוטים- הוא היה מאבד את זה לחלוטין.

ובכן, כעת, החג הזה הוא כבר לא האהוב על אף אחד,
וכבר שנתיים שאנו לא חוגגים את ראש השנה כפי שהיינו חוגגים בעבר.
כאילו שבלעדי גבי, האור והאושר שבחגים התעמעם.

״אז, מה אתן עושות בראש השנה?״ יהונתן שואל אותי ואת מאי, ושתינו מרימות את מבטינו ממסכי הפלאפון הקטנים ומתמקדות בו.
״אין לי מושג. לא תכננתי כלום. שמעתי שתהיה אחלה של מסיבה אצל רוני.״
מאי אומרת, ואז יהונתן והיא נועצים בי מבט שואל.
״טוב... אנחנו, עורכים סוג של ארוחת חג. זה מנהג שאנו נוהגים להקפיד עליו.״
אני רואה זיק של קנאה בעיינהם.
״מעולם לא חגגתי את ראש השנה. ההורים שלי אומרים שזה חג מיותר. אני כל כך מקנא בך עכשיו- תמיד תהיתי איך זה מרגיש, עם הרימון והתפוח.״ ממלמל בחולמניות.
״גם אני לא חוגגת את ראש השנה, למרות שתמיד רציתי. אני לא חושבת שיהיה אכפת להורים שלי לחגוג אותו, פשוט אף אחת לא לוקח יוזמה, מרים את הכפפה ומתחיל בעשייה.״ מאי אומרת.
״טוב, אתם יותר ממוזמנים. הבית שלנו מספיק גדול כדי לארח אתכם. וחוץ מזה, אני אשמח לקצת חברה בחג. אלין- אחותי הגדולה, בוודאי תהיה עם חבר שלה, מתן, ואני אשאר לבד בין המבוגרים.
אני חושבת שסבתא וההורים שלי ישמחו לפגוש אתכם.״
הם שניהם מצחקקים.
״תרגעי, ילדה, את לא צריכה לנסות כל כך לשכנע. שכנעת אותי כבר ב-״אתם יותר ממוזמנים.״ יהונתן מניח את ידו על כתפי ואני מצחקקת.
״טוב, אני ממש רוצה שתבואו,אני מניחה.״

״אנחנו יודעים, אמ.
את לא יכולה לחיות בלעדיינו.״ מאי משוויצה.
אני צוחקת, ויהונתן שואל בגבות מורמות ובשובבות,
״אפשר להביא בן זוג?״

****

״ואוו.״
״שיט, אמ. כשאמרת שהבית שלך מספיק גדול כדי לארח אותנו, לא חשבתי שאת באמת מתכוונת לזה שהבית שלך ענקי.״
מאי ממלמלת בהשתאות ואני מתכווצת באי נעימות. ״גדול? באמת? לא יודעת, אני לא רואה את זה..״ אני מנסה להכחיש, אך מאי נועצת בי מבט מתרה ואומרת,
״שלא תעיזי להכחיש. הבית שלך יכול לאכול את הבית שלי ואת של יהונתן לארוחת ערב.״
״טוב, זה לא בדיוק הבית שלי, זה הבית של סבתא שלי..״ אני מגרדת בעורפי בבושה.
״בואי פשוט נכנס. אני מת לראות איך הבית נראה מבפנים.״
אז אנחנו נכנסים.
מאי בשמלת תחרה רחבה ולבנה, ויהונתן בחליפה שנראת מדיי- מפוארת לסדר החג.
אני מושכת בידייהם של הזוג המשתאה וגוררת אותם אל הסלון, שם אבא, אלין ומתן יושבים.