"אתה יודע, לפעמים החיים הולכים לפי רצונך. לפעמים יש שינויים. ההורים שלי לא מאמינים בזה, הם לא מאמינים שאפשר להצליח ככה, הם לא מאמינים שאני אצליח אם אמשיך לכתוב, אם אמשיך לשיר, לנגן." הוא אמר, הוא צדק.
"ההורים שלי לא מאשרים לי להשתנות, לא קונים לי כלי נגינה, לא רושמים אותי לחוגים שלא כוללים מדע, מתמטיקה, רפואה." מלמלתי. "הם לא מאפשרים שינויים, השגרה נשארת."
הוא יישר את רגליו הקצרות והביט בי. עיניו היו כחולות כל כך, יפות כל כך, נוצצות כל כך. הוא נראה תמים, נאיבי, נראה שלא הבין כיצד העולם עובד. אך בכל פעם שפתח את פיו יכולתי לראות שאני טועה ובגדול, יכולתי לראות שהוא מבין יותר ממני, הרבה יותר.
מעולם לא חשבתי שיש מישהו שדומה לי כל כך, כמו תאום נפש. היום גיליתי שיש הרבה יותר כאלה, ילדים אבודים, כמוני.
"אתה יכול להסביר שוב את כל הרעיון בביטוי 'ילדים אבודים'?" שאלתי בתום, מנסה להבין את המשמעות העמוקה יותר של הביטוי.
"ילד אבוד, מתחלק לשתי מילים: ילד ואבוד. ילד, משמעו אדם שגילו צעיר. לאבוד יש כמה משמעויות, אחת, חסר תוכניות ומטרות שמובילה למשמעות השניה, חסר תקווה." הוא הסביר את המובן מאליו, את ההגדרה המילונית, ידעתי את ההגדרות הללו, אבל כשאר הוא חיבר בניהן, כאשר הסביר הכל וכאשר זה התחבר לרגשות שלי; הבנתי את המשמעות של להיות ילד אבוד.
"וזו הבאר של הילדים האבודים, הבאר אליה כולנו בורחים, הבאר שמבלי לדעת שייכנו לעצמנו." אמר ברוך.
"אתה חושב שמישהו קרא את הפתקים שלנו? שמישהו חדר לפרטיות שלנו?" היה אפשר לשמוע בקולי שדאגתי, קיוויתי שלא יגלה.
"אני מניח מאחר וכולנו כתבנו פה פתקים אישיים אף אחד מאיתנו לא יעז לפתוח. יכול להיות שאחד החלקאים נגע, אני בספק גם לגבי זה, הם עובדים קשה ואני לא חושב שכמה פתקים בבאר נטושה הם מקור העיניים שלהם." הוא שוב אמר את המובן מאליו.
הוא תמיד אמר את המובן מאליו, אף פעם לא אמר שום משמעות נסתרת. פשוט פקח את עיניי כאילו אמר 'התשובה פה מולך, ידעת זאת קודם.' ואני מטומטם בכדי לשים לב. הוא לא ניסה להתחכם, הוא אמר עובדות בלבד.
עניין אותי האם הוא מרגיש פה מקובל, כמוני? האם הוא מקבל את עצמו כפי שהוא או שהוא לא יכול להסתכל על עצמו במראה? האם הוא פוגע בעצמו?
"אז, מה התחביבים שלך סטיילס?" קרא לי בשם המשפחה שלי, בדיוק כפי שכל הילדים בבית הספר קראו לי, היה להם יותר נוח לקרוא לי ככה.
צחקקתי בידיעה שהוא מכיר את הבעיה הזאת, הרי אנחנו בדיוק אותו דבר לא? ילדים אבודים.
"אני אוהב לכתוב שירים, פואטות, סיפורים קצרים. אני נהנה מלשיר, אף פעם לא חשבתי שאני שר יפה, אבל בחיים לא חשבתי שאני שר נורא. אני לא יודע לנגן, תמיד רציתי אבל אם אין לי ציוד אני לא יכול. את כל המנגינות לשירים שלי אני מזמזמם, לא שוכח את המנגינה באף שיר." הסברתי, משהו היה מהנה בהסבר הזה.
הוא בהה בי במשך דקה וצחקקתי, עיניו הבולטות גדלו.
"מה?" שאלתי בחיוך והרגשתי שהדם עולה ללחיי במהירות שיא.
"בכל פעם שאני פוגש אדם חדש, אני חייב, פשוט מוכרח להסתכל עליו ולבחון אותו. איך אני אזכור פרצופים אם לא אסרוק אותם? אף פעם לא הסתכלו עליך ככה?" הוא שוב הסביר את המובן מאליו, ברור שאני צריך לסרוק פנים של אנשים חדשים.
"הסתכלו עליי ככה, פעם, כשהייתי בכיתה י' ורק הגעתי לבית הספר. רק בנות סרקו אותי באמת, זה... זה פשוט קצת מוזר?" אמרתי בחוסר ביטחון.
תמיד בנות הסתכלו עליי; אנשים היו אומרים שהן 'עושות לי עיניים' או מתחילות איתי, לא חשבתי שזה הגיוני, לא הייתי יפה במיוחד, למרות שכך קראו לי, מעולם לא חשבתי כך.
"והבנות האלה? התחברת איתן קצת? התעניינת בהן?" הוא שאל בסקרנות והשעין את גבו קדימה.
"א-אני לא יודע, מעולם לא התעניינתי בבנות באופן מיני. כלומר, אני לא חושב שאי פעם הרגשתי אהבה." גיליתי לו.
"בנות הן לא רק חפצים, הן בני אדם ויש להן לב ונשמה, טוב, לא לכולן, אבל בכל זאת, הן לא האובייקט המיני שלך. הבנתי את זה באיחור." המשיך עם העובדות.
"מה?" פלטתי במהירות, לרוב לא הייתי פולט דברים סתם, הייתי חושב ורק אז מגיב, אני ככה עד שאני נכנס ללהט הרגע.
"הייתי שחקן, בשלב מאוד מוקדם בחיים שלי, אני מניח שזה היה בסוף החטיבה. לא, לא עשיתי איתן יחסי מין אך נישקתי אותן, נגעתי באיברים שלא צריך, מעולם לא הייתה חדירה. בסופו של דבר הבנתי שאני לא בסדר, התנצלתי בפני כל הבנות, לכל אחת כתבתי מכתב התנצלות מיוחד על היחס המזלזל שהתנהגתי כלפיה. זו הייתה האפשרות שלי לברוח מהעולם הזה. בשנה שעברה מצאתי את הבאר הזאת, כיום היא האפשרות שלי." סיפר את הסיפור המלא והתיישב לידי.
"ומה אתה חושב על מערכת יחסים כיום?" שאלתי בלחש, ידעתי שישמע.
"עוד לא הודעתי זאת באופן רשמי לעולם, אבל אני מעדיף את שני המינים, כלומר, לא מעניין אותי מה איבר המין של האדם, מעניינת אותי האישיות שלו. אם לאישה יהיה את האופי שאני מחפש, אני אוהב אותה; אם לגבר יהיה את האופי שאני מחפשת, אני אוהב אותו."
כמה שהוא צדק, תפיסת העולם שלו הדהימה אותי. הדרך בה הוא מוכן להודות על טעויות.
"אני מניח שהנטייה המינית שלי זהה לשלך." אמרתי בשקט והוא הנהן.
--
אני ממש מקווה שאתן אוהבות3>
בבקשה תצביעו ותגיבו, אני אשמח לדעת מה אתן חושבות:)
YOU ARE READING
He Was My Lost Boy - L.S
Fanfiction"ילד אבוד, מתחלק לשתי מילים: ילד ואבוד. ילד, משמעו אדם שגילו צעיר. לאבוד יש כמה משמעויות, אחת, חסר תוכניות ומטרות שמובילה למשמעות השניה, חסר תקווה." "וזו הבאר של הילדים האבודים, הבאר אליה כולנו בורחים, הבאר שמבלי לדעת שייכנו לעצמנו."
