כאשר הגעתי לבית הספר ביום שני, ציפיתי לראות מקום יפה באופן יחסי ומכובד. הרי כל נראה תמיד. היום היה מלוכלך, מבולגן, שרוף בחלקו.
קהל של תלמידים עמד מול שערי בית הספר וניסו להבין מדוע כולנו מחכים. יכולתי לראות את המנהל ואת סגנו עומדים מול כולם ומנסים להשתיק את קהל הילדים.
ראיתי מורה רץ לכיוון המנהל עם מיקרופון, המנהל הודה למורה והפעיל אותו. רעש לבן מחריש אוזניים נשמע וכל התלמידים השתתקו.
"תלמידים יקרים, כפי שאתם בוודאי רואים, בית ספרנו הושחת לחלוטין. מי שעשה זאת לא יצא בלי עונש ואנו נחקור את הנושא. בנתיים, הבניין של כיתות יב' לא נהרס לגמרי, ולכן כל בית הספר ילמד בו." אמר המנהל, כיבה את המיקרופון ונתן לרעש לבן נוסף להכאיב לנו והלך עם סגנו.
נכנסנו לבית ספר בצפיפות שלא הייתי רגיל לה. חיכיתי מאחורי כולם, לא דחפתי אדם אחד.
נכנסתי לכיתה, היה אמור להיות לי שיעור צרפתית למתקדמים. ליאם למד איתי בשיעורי צרפתית, כמו בכל פעם, הוא אמר לי שלום; הוא אמר לכולם שלום, תמיד.
כעשרים ושלוש דקות לאחר תחילת השיעור, סגן המנהל, אדון גרין, נכנס לכיתה וקרא בשמי. הוא ביקש ממני ללכת לחדר המנהל בדחיפות. ניסיתי להגן על עצמי ולהסביר שלא עשיתי דבר, הוא התעלם.
נכנסתי למשרדו של המנהל, הוא היה הרוס. על קירותיו היו מרוססים ציורים גדולים שלא זיהיתי, הכיסאות הופלו, ניירות עפו לכל עבר. אך השולחן שלו היה מסודר. על שולחנו היה שלט קטן עליו היה כתוב "המנהל רוג'ר ג'ונס". היה לו מחשב נייד, פתקיות דביקות עליהן כתובות מטלות, לוח שעם מלא בתמונות, עטים בכלי קטן וספל קפה עליו היה כתוב "האבא הטוב ביותר בעולם".
המנהל נכנס באיטיות, בוחן אותי במבטו, לבוש בחליפה הקבועה שלו. "אני יודע שאתה לא עשית את זה." הבהיר לפני שהתחלתי להגן על עצמי. "אבל דרך מצלמות האבטחה ראינו תלמיד שאנחנו מניחים שתזהה."
"אין לי שום קשר לזה." הסברתי, מדגיש כל מילה. "אני בקושי מכיר את הילדים בבית הספר הזה."
הוא התעלם ופעל במהירות במחשבו. פתאום, סובב לכיווני את המחשב הנייד ועליו הופיע סרטון בשחור לבן.
"הנה קטע שמצלמות האבטחה קלטו. תגיד אם אתה מזהה את התלמיד." אמר, קם מכסאו והתהלך לכיוון הדלת. "אני הולך לפגישה, אם אתה צריך עזרה או גילית את התלמיד, פנה לאדון גרין." ויצא מן המשרד.
ישבתי ובהיתי בהקלטות. נער נמול ורזה עמד שם, הוא זרק גפרורים בוערים לכיתות, צייר על הקירות והרס ציוד. הוא חבש כובע גרב עם פונפון בקצה ושיערו החום יצא מכובעו. הוא לבש גופיה ומכנס קצר ונעל כפכפים. לא יכולתי לראות את פרצופו בבירור אך בגדיו וסגנון ההליכה שלו היו מוכרים לי. מי זה יכול להיות?
אותו נער התקדם בפתאומיות לכיוון המצלמה ונצמד אליה. "אני מצטער שעשיתי את זה בלעדיך הארי אדוארד סטיילס, זה מסוכן מדי בשבילך. אני אוהב אותך ותמיד אוהב." הוא נישק את המצלמה ושבר אותה, כך נגמרו הצילומים ממצלמות האבטחה. זה היה קולו של לואי, ידעתי בבירור. לעזאזל לואי, חשפת אותנו, את אהבתינו. לפחות לא ראו את פרצופו בבירור.
כעת, איני יכול לטעון שאני לא מכיר את הנער המצולם, איני יכול להכחיש. כל אשר ביכולתי הוא רק לשקר ולהפליל תלמיד אחר. אך אם אפליל תלמיד אחר, הוא לא יראה את אהבתו כלפיי כפי שלואי מראה, בוודאי גם לא יזכור את שמי. אני מניח שעליי לחשוף את שמו של לואי.
אדון גרין נכנס לחדר ושאל אם אני מזהה את הנער. "לא מר גרין, אני מבולבל ואיני יודע מי הנער ומאיפה הוא יודע את שמי. בוודאי אנו לומדים יחד והוא חיפש את מי להפליל." עניתי בפזיזות, מפחד מהתגובות שלו.
"תחשוב, מי היה מתנקש לך ככה. אינני חושב שזה רק צירוף מקרים." הוא סינן והביט בי בעיניו הירוקות את מבט המוות. למר גרין היה מבט שקראנו לו מבט המוות, הוא היה מכווץ את עיניו, נושף אוויר, מרחיב את נחיריו ופשוט בוהה. אם מר גרין הסתכל עליך ככה - אתה בצרות. לעזאזל.
"האם אני יכול לענות לך מחר? אני חושש שאני צריך לחשוב על כך יותר משעה." ביקשתי והסתכלתי עליו במבט המתחנן שלי. הגומות שלי עשו את העבודה בשבילי.
"בוודאי, תישן על זה ותודיע לנו בבוקר. אבל תזכור שמחר אתה לא תעזוב את בית הספר עד שתדע מי הפושע.
לעזאל, עוד פרידה מטופשת, עוד פעם שלא יכולתי להגיד "שלום ולא להתראות", כי לא ידעתי שלא נתראה יותר.
YOU ARE READING
He Was My Lost Boy - L.S
Fanfiction"ילד אבוד, מתחלק לשתי מילים: ילד ואבוד. ילד, משמעו אדם שגילו צעיר. לאבוד יש כמה משמעויות, אחת, חסר תוכניות ומטרות שמובילה למשמעות השניה, חסר תקווה." "וזו הבאר של הילדים האבודים, הבאר אליה כולנו בורחים, הבאר שמבלי לדעת שייכנו לעצמנו."
