בדידות, מצב חברתי-רגשי המבטא חוסר השתייכות, ריחוק מאנשים או סביבת אנוש ולרוב כמיהה עזה להתחברויות עם אחרים, עקב מחסור בתקשורת או במגע גופני. הבדידות שאני הרגשתי הייתה שונה, הרי נייל היה לצידי, הרגשתי ריקנות.
לא הזהרתי את נייל מפני לואי, שכחתי שלואי ואני מתחלקים בזמן, שכחתי שלואי כבר היה אמור להגיע.
השעה הייתה שלוש עשרים ושתיים, זה היה הרגע שהבנתי שמשהו לא בסדר. אני ונייל שקענו בשיחה ובמחשבות עמוקות כך שלא שמתי לב שלואי היה צריך להיות פה לפני עשרים ושתיים דקות.
איך אומרים למישהו, שלא יודע על דבר מסויים, שהוא צריך ללכת כי אני מחכה למישהו, שהוא לא מכיר, מבלי לגלות לו על המישהו או על הדבר?
שמעתי רעשים חזקים מהשיחים, נהמות, רשרושים, גרגורים. נראה שנייל היה מפוחד, אני לעומתו, לא פחדתי.
"טוב, אני אתן לך את הזמן האישי שלך, נדבר בשני." אמר ומיהר לצאת בפחד מן השדה ולהגיע למכוניתו.
לא עברו יותר מחמש דקות ולואי הופיעו מולי וחייך. "סליחה על האיחור," התנצל. "יום ארוך ומעייף."
"זה בסדר." עניתי וחייכתי. השפתיים האלה, השפתיים שנגעו בשלי לפני יממה בלבד, אלה שגרמו ללב שלי לפעום במהירות ולמחשבות שלי לרוץ בלי הפסקה. הן היו במרחק כה קצר ממני, יכולתי פשוט לתפוס את לחיו ולקבל את תחושת הסיפוק הזו שוב.
"יש לי הצעה שלא תוכל לסרב לה." לואי התחיל ללחוש והתקרב אליי עוד קצת. חיוך מתחכם היה דבוק לפניו. לא יכולתי לזהות מדוע חייך את החיוך את שאמר את דבריו. "קעקוע."
קעקוע? הוא מתכוון לקעקוע זמני שיורד אחרי כמה מקלחות או לקעקוע נצחי, חותם על פני הגוף שלי שיזכיר לי תקופה מטופשת. "מה?" פלטתי מפי בבלבול עז מבלי לחשוב לפני.
"קעקוע נצחי, חותם על פני הגוף שלי שיזכיר לי תקופה מטופשת, כמו זאת. לא תרצה קעקוע מטופש?" הסביר ושאל, כאילו קרא את מחשבותיי כמו ספר פתוח; האם אני עד כדי כך צפוי?
"אתה רוצה קעקוע מטופש? אני מניח שלא." אמרתי בזלזול וחייכתי אליו, פרצופו נראה נוקשה מהתמיד והוא לא חייך אליי בחזרה. "היית רציני?"
"יותר רציני ממה שאתה חושב. אני רוצה לעשות קעקוע. אני רוצה לעשות אותו יותר מכל דבר בעולם. אני רוצה להזכיר לעצמי תקופה נהדרת אצל הבאר." הוא ניסה להסביר. האם הוא שתוי?
"אני רוצה גם מזכרת ממך, הארי, אתה לא רוצה מזכרת ממני? יום יבוא ואחד מאיתנו לא ישאר פה והשני ישאר לבד. בטוח שאתה לא רוצה מזכרת?" שאל בלחש וקולו נהיה עמוק וסקסי.
לבני אדם יש מן הרגל מוזר כזה, שבכל פעם שהנושא סובב סביבם, הם יסכימו להכל. וזו הייתה הסיבה שהסכמתי לעשות את הקעקוע המטופש הזה.
הרי, זה רק קעקוע, סתם עוד חותם שיזכיר לי תקופה. ההורים לא ידעו.
נסענו למכון קעקועים, לואי הוביל לאן שהוא בחר ואני נסעתי אחריו. הכביש היה ריק לגמרי. הגענו למכון בארבע ושלוש דקות לפנות בוקר, קצת הופתעתי שמכון קעקועים פתוח בשעות כאלה.
המכון היה ריק לגמרי ולכן לא היינו צריכים לחכות. ראיתי שלואי חשב לרגע, כנראה על הקעקוע החדש.
הרגיש לי מוזר להיות ספונטני, זורם, פשוט להחליט החלטות גורליות בכזו מהירות. לא נשמע לי הגיוני שהארי אדוארד סטיילס עומד במכון קעקועים ומחכה לעשות קעקוע.
"בחרתי." לואי אמר פתאום ואמר למקעקע. לא הבנתי איך הוא מתכוון לשלם על הקעקוע או איך יסתיר את הקעקוע מהוריו; אך עקב השעה המאוחרת, הייתי כה מטושטש שכבר לא שמתי לב לכך.
הוא התיישב בכיסא והרים מעט את החולצה. "פה." אמר והצביע על מותן ימינו. "את הבאר שאמרתי לך."
הכל הרגיש כל כך מתוכנן; כאילו לואי ידע שאני אסכים, כאילו ידע מה יקרה במדיוק.
לא שמתי לב כמה זמן לקח לדיו להכנס לעורו ולהשאיר כתם שישאר שם לעולמים. לואי לא הראה סימני חולשה ואף חייך מעט.
"תורך." המקעקע סימן לי לבוא, התקרבתי לאט ובצעדים רועדים. לואי שמר על הקעקוע החדש בידיו וחייך. זה עכשיו או לעולם לא. אולי, בעצם, אני מעדיף שזה יהיה לעולם לא.
נשכבתי על הכסא שנראה כמו כיסא עינויים באותו הרגע. "בדיוק כמוהו." לחשתי, רציתי להרים את החולצה אבל קפאתי במקומי ולכן המקעקע הרים לי את החולצה.
זה צרב, שרף, עקצץ, כאב, אבל כאב נעים. כאב בידיעה שאני עושה דבר אסור ואני נהנה ממנו.
כיווצתי את עיניי, לא רוצה לראות את המכשיר הנוראי, שבאותו רגע נראה כמו אקדח, דוקר את הגוף שלי, חודר לתוך עורי.
"עברת את זה." קולו של לואי נשמע מעליי והעזתי לפתוח את עיניי. הבטתי בקעקוע החדש שלי, החותם, הוא היה יפה כל כך.
יצאנו יחד מן המכון לאחר שלואי שילם מעט עבור שנינו. נעמדנו שם בחוץ וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה מולי. לואי טומלינסון, הארי סטיילס ושני קעקועים חדשים.
נשק אותי שוב לואי; נשק אותי שוב.
--
אוקי אני יודעת שהפרק הזה לא הכי טוב אבל הייתי חייבת לכתוב אותו בשביל לקדם את העלילה(:
והיום יש יומולדת ללואי והגיע לכן פרק אז הנה הוא!
תודה על כל ההצבעות והתגובות זה ממש משמח אותי לראות אותן3>
YOU ARE READING
He Was My Lost Boy - L.S
Hayran Kurgu"ילד אבוד, מתחלק לשתי מילים: ילד ואבוד. ילד, משמעו אדם שגילו צעיר. לאבוד יש כמה משמעויות, אחת, חסר תוכניות ומטרות שמובילה למשמעות השניה, חסר תקווה." "וזו הבאר של הילדים האבודים, הבאר אליה כולנו בורחים, הבאר שמבלי לדעת שייכנו לעצמנו."
