פרידה, ניתוק קשר, עזיבה. לפעמים, אתה לא יודע שאתה נפרד ממישהו כשזה קורה. הוא אומר "להתראות", הולך עד שאתה לא יכול לראותו, וזה מרגיש כאילו הוא הבטיח שעוד יחזור. וכאן באה ניפוץ האשליה - הוא אולי לא יחזור.
התעוררתי בבוקר, עירום ומחובק עם לואי. שפשפתי את עיניי והרגשתי כאילו אני חולם, כאילו לא הגיוני שלואי פה, איתי על המיטה, עירום לגמרי, ביום ראשון בבוקר.
לעזאזל, יום ראשון בבוקר. המשפחה שלי תמיד הלכה לכנסיה בימי ראשון בבוקר. מה יקרה כשהם יבואו להעיר אותי? הם יגלו שנער ישן איתי ושנינו עירומים. ומה אני אגיד? "כן, לואי החליט לישון אצלי פה והזדיינו בלילה."? אני אענש על זה בגדול.
ניסיתי להעיר את לואי, לנענע את כתפו ולקרוא בשמו; רק שיתעורר ויתלבש. "הארי?" הוא מלמל את שמי בקול נמוך וסקסי. הוא קם וכך גם אני. התחבקנו, שנינו עירומים, זה היה מצב מביך ומוזר.
הבאתי ללואי בגדים לבנים לכנסייה והתלבשנו יחד. הוא היה יפה כל כך. הוא היה הבן אדם היחיד שתסרוקת 'הרגע התעוררתי' נראתה עליו מדהים.
הסברתי להוריי, שירד גשם בלילה ולכן לואי נשאר אצלנו, הם אמרו שזה בסדר ושהוא תמיד מוזמן.
בזמן הנסיעה לכנסייה, שמתי לב שזה היה לילי הראשון ללא הבאר הנטושה. אולי זה בגלל שלא היה לי מה לחפש שם? אולי העדפתי את העובדה שאני עם לואי במיטה? אני לא יודע.
זמן הכנסיה עבר מהר. כאשר הכומר דיבר על מצוות וחטאים נהייתי אדום. הרי, לפני פחות מעשרים וארבע שעות, לואי ואני חטאנו. ועכשיו - אנחנו יושבים מול המטיף שלנו.
במשך שלוש השעות הללו, החזקנו ידיים, רק עוד שני חברים מול העולם, אבל הרבה יותר מזה בתוך הלב.
כשהגענו חזרה לביתי, לואי אמר שעליו ללכת, שהוא אוהב אותי ושכדאי שאבוא לבאר כי יש לו משהו חשוב להראות לי.
הוא הלך, שכבתי על המיטה ורק חשבתי עליו. חשבתי על כך שאראה אותו בכל יום, על כך שהוא אוהב אותי ואני אותו, על מה שמערכת היחסים בנינו אומרת.
באותו הערב, הגעתי לבאר בדיוק בשלוש לפנות בוקר, וכמובן - ראיתי את לואי שם, מנופף בפתק.
"מה זה?" שאלתי בתום ונשקתי ללחיו. הוא חייך חיוך עצוב ופתח את הפתק.
"העשרים ושתיים בפברואר, אלפיים ועשר." הוא התחיל להקריא מהפתק. אני לא הייתי פה בשנת אלפיים ועשר, אני מניח שגם לואי לא.
"לכל מי שימצא את הפתק הזה, היי, זה הפתק האחרון שכתבתי וזרקתי לבאר. אני ילדה אבודה, בדיוק כמוכם, והיום, עזבתי את החיים האלו. מיד אחרי שאזרוק את המכתב הזה, חיי יגמרו לגמרי. ובכן, אני הילדה האבודה של השעות שלוש עד ארבע." המשיך בלחש. "בדיוק כמוך, הארי."
"אני רוצה לכתוב לבן אדם שיגיע לכאן ויקרא את הפתק שלי. לא משנה כמה זמן עבר מאז שכתבתי את הפתק, אני רוצה שתקריא אותו לאחי הצעיר, אני יודעת שההורים שלי יסתירו את מה שקרה לי ממנו. הארי אדוארד סטיילס, אני לא יודעת מה אבא ואמא אמרו לך, אבל זה כנראה לא נכון, הרי אף הורה לא רוצה לספר על כך שהילדה הקטנה שלו החליטה להתאבד." הוא הקריא בעדינות, התחלתי לבכות והוא חיבק אותי.
"ג'מה אן, אחותי, היא לא סתם שברה את המפרקת." מלמלתי בבלבול.
"הארי אדוארד, אני אוהבת אותך, אבל לא יכולתי לסבול את החיים האלו יותר. אני ילדה אבודה, לא מוכנה להמצא. תזכור שתמיד אהבתי אותך, אני מסתכלת עליך מלמעלה וגאה בכל החלטה שאתה לוקח, אנחנו עוד ניפגש. ג'מה אן סטיילס."
כבר לא יכולתי לעצור את הדמעות, ירדה אחת ועוד אחת, איך ניתן לעצור גשם שכזה? מדוע הייתי מוכרח לדעת מה קרה לה? הרי, לדעת את הסיבה למוות לא יהפוך אותה לפחות מתה, להפך, היא רק תמשיך להרקיב בקבר שלה, היא רק עוד נשמה בשמיים, ועוד גופה באדמה.
מעולם לא האמנתי שיש חיים לאחר המוות, אבל כך רציתי להאמין. להאמין שג'מה אן נמצאת במקום כלשהו בשמיים ובאמת מסתכלת עליי, כפי שהבטיחה לפני שש שנים.
לואי הציע לי סיגרייה, מעולם לא עישנתי, אבל הנחתי מסיבה שאני לא מבין לנסות. שאפתי אוויר ונחנקתי, נשפתי אותו וטבעות עדן התעופפו מעליי. כך עשיתי כמה פעמים עד שהפסקתי להחנק. ראיתי שסיגריות היו חדשות גם לו.
לא עזר לי לשאוף עשן שיהרוס לי את הריאות, עזר לי לעשות עוד מעשה אסור. חייכתי חיוך עצוב ללואי והוא נישק אותי.
"ג'מה אן! אני מקווה שאני מקור גאווה בשבילך איפה שאת לא נמצאת!" צרחתי לשמיים והוא הביט בי בתמיהה.
כך העברנו את אותו הלילה, מעשנים, שותים, מתנשקים, צוחקים.
"קח." הוא התנתק ממני בעודנו מתנשקים והביא לי את השרשרת שהייתה על צווארו. שרשרת זהב עם כנף של מלאך עליה. "אני רוצה שתשמור עליה." אמר והלך למכונית שלו.
הייתי שתוי בהחלט, לא ראיתי את התוצאות, לא הבנתי אותן, אבל אם רק הייתי מסוגל, הייתי קורא לו בחזרה. לעזאזל, אם רק הייתי יכול לדעת שזו פרידה.
YOU ARE READING
He Was My Lost Boy - L.S
Fanfic"ילד אבוד, מתחלק לשתי מילים: ילד ואבוד. ילד, משמעו אדם שגילו צעיר. לאבוד יש כמה משמעויות, אחת, חסר תוכניות ומטרות שמובילה למשמעות השניה, חסר תקווה." "וזו הבאר של הילדים האבודים, הבאר אליה כולנו בורחים, הבאר שמבלי לדעת שייכנו לעצמנו."
