שבת בבוקר, יום יפה, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, קעקוע על מותן ימין, סתם עוד יום רגיל ופשוט.
ימי שבת במשפחת סטיילס כללו ארוחת בוקר בריאה, טיול בחיק הטבע וארוחת ערב גדולה עם חברים של המשפחה, לרוב עמיתים לעבודה של הוריי.
קמתי מהמיטה בחוסר רצון ולבשתי חולצה בצבע ירוק כהה שהגיעה הרבה מתחת למותניי על מנת שלא ארים את הידיים ויראו את הקעקוע.
"בוקר טוב הארי אדוארד." אבא בירך אותי וחייך. "בוא לאכול איתנו, אמא הכינה סלט טעים ומזין היום."
אמא תמיד רצתה לראות את החברים שלי, תמיד רצתה שיבואו לבקר, "הארי אדוארד, אני ואביך הזמנו עמיתים מהעבודה אלינו. אם אתה רוצה, בלי לחץ, אתה יכול להזמין חבר או חברה מהלימודים." הפעם, היו לי חברים להראות לה.
נייל או לואי? את מי להזמין? הם שני נערים שונים ביותר, אני לא בטוח את מי הוריי יאהבו יותר.
נייל, ילד חמוד, לרוב שמח, מצחיק, אוהב לחלום. בעזרת השיחה הקצרה שלנו אני יודע שהוא נער חכם מאוד, בוגר ובעל נושאי שיחה רבים; הוא חובב מוסיקה וספרות. אני מניח שהוריי יחבבו אותו.
לואי, ילד מנומס וחכם. כשמו כן הוא, לוחם מפורסם ביותר, לואי לוחם בשביל הצדק והחוכמה, וכמובן, הוא מנצח. לואי הוא ילד מעט רע, שובב, פרוע, אפל, שובר חוקים. מה אם ההורים שלי יגלו את הקעקוע שלו? יגרשו אותו מביתי ובוודאי יבדקו אם לי יש קעקועים. אך לעומת נייל, את לואי אני מכיר מכף רגל ועד ראש.
"אנחנו רק רוצים שתהנה." אבא הוסיף וניער אותי מכל מחשבותיי, נעלצתי לבחור במהירות ובחיפזון; באותה שנייה ידעתי את מי עליי להזמין, לואי, הוא יודע בדיוק את המצב בביתי וכיצד עליו להתנהג.
"אני אזמין חבר מבית הספר." אמרתי בקול רועד ומפוחד; הוריי היו בני האדם היחידים שפחדתי מהם. "קוראים לו לואי וויליאם."
"יופי." אמא ענתה בהתרגשות שניסתה להסתיר אך כשלה. "נחמד להכיר חברים שלך סוף כל סוף." אמא, חבר, רק אחד, אין לי יותר, אלא אם נייל נחשב.
עליתי לחדרי והתקשרתי לביתו של לואי בעזרת דף הקשר של כיתת הרפואה. לא היה לי טלפון נייד, ההורים שלי לא האמינו בטכנולוגיה שכזו; לכן התקשרתי דרך הטלפון הקווי.
"שלום." קול נשי וגבוה ענה לי, האם זו אמא שלו? עוזרת הבית? דודה? סבתא? מי זאת?
"שלום, מדבר הארי אדוארד סטיילס, חבר ללימודים של לואי וויליאם. עם מי אני מדבר?" פתחתי את השיחה כפי שלימדו אותי בילדותי, חושש מעט מתשובתה.
"שרלוט אליזבת' טומלינסון, אחותו של לואי וויליאם, אקרא לו, חכה רגע." היא ענתה בצורה שלימדו גם אותי לענות.
אחות, כלומר, עוד ילדה שהוריו של לואי הולידו, עוד צעצע. גם לי הייתה אחות פעם, ג'מה אן סטיילס; היא הייתה אחות מדהימה, אי אפשר להגיד שלא. אני לא זוכר הרבה מג'מה אן, אבל הזכרונות שיש לי ממנה בהחלט חיוביים. היא הייתה גדולה ממני בשלוש שנים, היא עזרה לי להתמודד עם הבריונים בגן או בבית הספר היסודי, היא עזרה לי מעט להכיר חברים בחטיבה. למה היא לא פה יותר? טוב, את זה אני לא יודע, אמא ואבא מעולם לא טרחו לספר לי על היום בו נעלמה; בכל פעם ששאלתי, הם ענו שהיא שברה את המפרקת ולכן נהרגה, תמיד שאלתי איך זה קרה בכלל, אך הם ישר שינו נושא במהירות. אני מתגעגע לג'מה אן.
"הארי אדוארד? זה אתה?" שמעתי מצידו השני של הקו את קולו של לואי. הוא מעולם לא קרא לי הארי אדוארד כפי שהמבוגרים קראו לי, זה נשמע בהחלט מוזר.
"כן, רציתי להזמין אותך לארוחת ערב אצלי, היום בערב." הצעתי לו. "אם אתה רוצה, כמובן."
הרגשתי כאילו אני נחנק, סידרתי את החולצה שבתחושה שלי, חנקה אותי ולחצה על צווארי; הרגשתי שאני מזיע ולחיי אדומות לגמרי.
שמעתי אותו צועד עם הטלפון בידו ושואל את הוריו אם הוא יכול לנסוע אליי היום בעזרת המכונית שלהם. "הם מאשרים, ממילא הם אורחים פה ארוחה גדולה משלהם כך שהם לא צריכים את המכונית."
"יופי, תהיה פה בשבע וחצי." אמרתי, בידיעה שהוא יודע היכן אני גר ובידיעה שלא יאחר, כי הוא לואי.
לאחר הטיול הארוך בחיק הטבע, יכולתי להריח את ריחה החמוץ של הזיעה ולכן רצתי להתקלח.
נכנסתי למקלחת ופשטתי את בגדיי מול המראה. ראיתי את גופי, הגוף שתמיד התביישתי בו, הגוף שהחשבתי כגבוה מדי או חסר פרופורציה, הגוף שפתאום נראה יפה. הקעקוע שהיה ממוקם במקום המושלם, הכל נראה יפה כל כך. הביטחון העצמי שלי השתפר בצורה פלאית מאז שלואי הופיע בחיי.
כשסיימתי להתקלח, לבשתי חולצה אפורה מכופתרת, מכנסיים שחורים ועניבה לבנה, אספתי את שיערו הארוך בגולגול וירדתי למטה במשמע דפיקות בדלת.
חייכתי בראותי את לואי, לבוש בחולצה כחולה מכופתרת, מכנסיים לבנים ועניבה שחורה. הוא היה יפייפה והחולצה הבליטה את עיניו היפות.
"טוב לראות אותך פה, לואי וויליאם." אמרתי בנימוס.
"טוב לראות אותך פה הארי אדוארד, שוב."
--
אז אני חולה,
מה שאומר שיהיה לי יותר זמן לכתוב,
ככה שפרקים יעלו מהר יותר(:
מקווה שאתם נהנים מהפאנפיק עד עכשיו, אני אשמח אם תגיבו3>
YOU ARE READING
He Was My Lost Boy - L.S
Fanfic"ילד אבוד, מתחלק לשתי מילים: ילד ואבוד. ילד, משמעו אדם שגילו צעיר. לאבוד יש כמה משמעויות, אחת, חסר תוכניות ומטרות שמובילה למשמעות השניה, חסר תקווה." "וזו הבאר של הילדים האבודים, הבאר אליה כולנו בורחים, הבאר שמבלי לדעת שייכנו לעצמנו."
