"אני אפגוש אותך מחר בלימודים נכון?" הוא שאל כאשר התיישבנו על הגדר, מתכננים לקפוץ לצידה השני. הנהנתי בראשי וקפצתי מטה.
תחושה מוזרה הציפה אותי; זוהי תחושת הפרידה.
הנסיעה ארכה כארבע עשרה דקות, לא הייתה מכונית על הכביש מלבד המכוניות שלנו. דרכינו התפצלו בכניסה לעיר ולכן לא יכולתי לדעת מה יהיו מעשיו בהמשך הלילה.
אולי חווה עוד אתגרים? אולי המשיך להסתובב בעיר? אולי חזר לשם כדי לפגוש ילדים חדשים?
הכניסה הרגילה הביתה, מהדלת האחורית לסלון, מהסלון למסדרון הארוך ומשם לחדר השינה שלי.
נשכבתי על המיטה ובהיתי בקיר. "אני ילד אבוד, הוא ילד אבוד. ילדים אבודים לא תמיד חוזרים הביתה, לפעמים הם נשארים אבודים." מלמלתי לעצמי ונרדמתי באיטיות.
השעון המעורר צלצל כרגיל בשעה שש וארבעים. קמתי מהמיטה והלכתי לחדר השירותים הפרטי שלי, בוהה בעצמי במראה.
שחררתי את השיער החום המתולתל שהגיע לכתפיי מהגולגול בו היה בכל הלילה, שפשפתי את עיניי שצבען הירוק כאגס בלט בצורה יוצאת דופן כמו בכל בוקר. חייכתי חיוך אמיתי וגומותיי נראו עמוקות יותר מתמיד.
למה שמחתי? שמחתי לדעת שילד שמרגיש כמוני לומד איתי רפואה, לדעת שילד שמתנהג בדיוק כמוני לומד איתי באותו הבית ספר, לדעת שאני לא הילד האבוד היחיד.
לבשתי את בגדי בית הספר שהיו נוקשים משל כל בית ספר אחר שהכרתי.
המכנס השחור והארוך, החולצה עם הצווארון, הנעליים שהיו חייבות להיות לבנות או שחורות.
התארגנתי לבית הספר במהירות שיא, יודע שככל שאתארגן מהר יותר כך אפגוש את לואי בהקדם.
הוא היה הילד היחיד בבית הספר שלא צחק עליי, היחיד שלא הרחקתי ממני. פחדתי שישכח את השיחה שלנו מאתמול בלילה, שישכח את כל מה שסיפרתי לו ושלא יזכור את מה שהוא סיפר לי.
"אדוארד, ארוחת הבוקר מוכנה." אבא אמר מצידה השני של הדלת ורצתי לשולחן האוכל.
כרגיל, אוכל בריא שכולל סלט, לחם בריאות, גבינות, ביצה קשה ולקינוח הם חתכו פירות.
אכלתי מהר מהרגיל ופיניתי את הכלים במהירות, שטפתי מהר במיוחד.
"אפשר לצאת." הודעתי והם הלכו למכונית. תמיד חשבתי שמשפחה שלי קצת רובוטית, ברגע שאשנה תוכנה אחת הם ישתבשו ויתקעו, ברגע שיתקלקל פרט קטן הם לא ידעו מה לעשות. הרי, מה יקרה אם יפטרו אותם מהעבודה? החיים שלהם ישתנו לגמרי.
נסענו לבית הספר במשך עשרים ואחד דקות. כשהגענו לקחתי את התיק הלבן שלי ויצאתי מהמכונית במהירות.
הנסיעות שלנו היו מאוד שקטות. בכללי, אני וההורים שלי מעולם לא דיברנו הרבה.
ההורים שלי תמיד תכננו את הזמנים בצורה כזו שאגיע כשלוש דקות לפני תחילת הלימודים כך שבחיים לא אאחר.
שני השיעורים הראשונים שלי היו רפואה, שמחתי לראות את זה. שיעורי רפואה עברו עליי בצורה נוראית, תמיד לעבוד עם הילדים שלא הספיקו למצוא בן זוג בזמן, תמיד לראות אותם מתאכזבים בגלל שהארי עובד איתם. אבל היום? היום היה לי את לואי, בתקווה שהוא זוכר אותי.
נכנסתי לכיתה וראיתי אותו יושב בקצה הכיתה, מאחורה בצד.
"אפשר לשבת פה?" שאלתי בשקט והוא הנהן. בבית הספר נראה הרבה יותר מרשים מאשר בבאר. הוא לבש חולצה לבנה ומכופתרת עם צווארון מסודר וג'ינס שחור וארוך, שיערו היה מוברש לאחור.
המורה נכנס לכיתה וקרא להתחלק לזוגות. "אתה רוצה לעבוד איתי היום?" שאלתי אותו בלחש והוא הנהן.
המורה לימד כיצד לגלות ולמדוד דופק בעזרת היד, הוא טען שזה הכרחי מאוד במקרה חירום.
"עכשיו, שכל אחד יבדוק את הדופק של בן זוגו כפי שלמדנו." המורה קרא והסתכלתי עליו.
"אתה רוצה להיות 'הרופא' קודם?" שאלתי בחיוך, לא עניין אותי מי יהיה הראשון העיקר שנהיה מספיק קרובים כדי לדבר.
"בסדר." הוא מלמל; הוא כבר לא נשמע בטוח בעצמו כמו בליל אמש. בהיתי בו במבט שואל.
הוא תפס את ידי והניח את ידו על פרק היד. ידו הייתה חמימה וההרגשה הייתה נעימה, בדיוק כמו בלילה.
הוא עצם את עיניו על מנת להתרכז וספר פעימות במלמולים.
"אתה מתאמן?" הוא שאל פתאום, לא הייתי בטוח איך הוא הסיק מסקנה זו אבל הוא בהחלט צדק.
"כן, שלוש פעמים בשבוע, ההורים אומרים שזה בריא. איך אתה יודע?" אמרתי לו והבטתי בידיו שתפסו את ידי. הידיים שלו היו קטנות ובפרופורציות המושלמות לגופו.
"הדופק שלך נמוך במצב מנוחה, ככל שהדופק יותר נמוך בזמן מנוחה ככה אתה יותר בכושר." הסביר את המובן מאליו, זה עצבן אותי יותר מהכל. לא עצבן אותי שהוא אומר את המובן מאליו, עצבן אותי שלא ידעתי זאת קודם.
"להתחלף בתפקידים! הפעם, בדיקת דופק דרך אב העורקים." המורה קרא. הסתכלתי ישירות על לואי שהזיז את ידיו מפרק ידי וקיפל את הצווארון.
אב העורקים נמצא בצוואר, זה ידעתי בבירור, אחרי הרבה שעות של למידה.
התקדמתי מעט עם הכיסא וכשראיתי שהוא לא מסוגל להתקרב מספיק ירדתי ממנו, התיישבתי על הברכיים והתקרבתי אליו כמה שאפשר.
הנחתי שתי אצבעות על צווארו וגיששתי בחיפוש אחר הדופק שלו.
מצאתי את הדופק והתחלתי לספור בלב.
שתיים, ארבע, שש, שמונה, עשר, שתיים עשרה. "הארי, מה דעתך לחלוק היום את השעות שלנו? שנשאר שעתיים ביחד?" המהירות עלתה, עשרים ושתיים, עשרים ושש, שלושים. "כן?" שלושים ושמונה, ארבעים וחמש, חמישים ושתיים, שישים ואחת. הנהנתי בשקט. שישים ושמונה, נגמר הזמן.
"שישים ושמונה." אמרתי לו ושחררתי את ידי מצווארו, הוא היה אדום לגמרי, דבר שלא תאם את גופו השזוף.
"אז היום, בשעה שלוש, בבאר." הוא אמר והצלצול נשמע בקול.
--
החלטתי להעלות היום פרק כי הרגע היו לי שני חיסונים והתופעות לוואי נוראיות:/
מקווה שהפאנפיק מעניין ואתן נהנות3>
אני אשמח אם תצביעו ותגיבו את דעתכן3:
YOU ARE READING
He Was My Lost Boy - L.S
Fanfiction"ילד אבוד, מתחלק לשתי מילים: ילד ואבוד. ילד, משמעו אדם שגילו צעיר. לאבוד יש כמה משמעויות, אחת, חסר תוכניות ומטרות שמובילה למשמעות השניה, חסר תקווה." "וזו הבאר של הילדים האבודים, הבאר אליה כולנו בורחים, הבאר שמבלי לדעת שייכנו לעצמנו."
