"כן, אדוני השוטר, שלחו לי מכתב. לא ידעתי מה הכוונות של שולח המכתב אך ביצעתי את בקשותיו, אני מניח שבצדק." הסברתי ברעד, השוטרים שהיו באזור הבאר לא הסבירו לי מה החשדות שלהם ולכן החלטתי לספר להם מה אני יודע, הייתי חייב לעזור לקדם את החקירה.
"תודה לך אדון הורן, אנחנו נלך לחקור את פנים הבאר. נקווה לטוב ביותר." השוטר הראשון אמר והתקדם לכיוונה של הבאר.
"חכה!" קראתי בבהלה והוא נעצר. המחשבות הכי עמוקות שלי נמצאות שם למטה. "כותב המכתב ביקש שארד עם השוטרים ואאסוף את מה שנמצא למטה, היה כתוב שיש למטה דפים." שיקרתי. כלומר, היו שם דפים, אך הם בוודאי לא הפיקו את הצחנה וכותב המכתב - מי שלא יהיה - לא אמר לי דבר בקשר לפתקים שלי, כי בוודאי לא ידע.
"אני אניח לך לעשות זאת אדון הורן הצעיר, אבל, אינך נוגע בדבר עד שנוציא את מקור הצחנה." אמר בסמכותיות ובכבוד. הנחתי את יד ימיני על ליבי והרמתי את יד שמאל לשמיים בתנועה של "נשבע".
ירדתי בזהירות בסולם שהציבו בכניסה לבאר מיד לאחר השוטר שאפילו לא טרחתי לשאול לשמו. "אלוהים אדירים." מלמל בלחש.
הסתובבתי באיטיות וראיתי את הארי אדוארד סטיילס, הילד האבוד השני, ולואי וויליאם טומלינסון, חבר של ליאם, בוודאי היה גם ילד אבוד. כמוני. שפתיהם הכחולות היו צמודות זו לזו, הם היו מלאים בדם ועיניהם היו פקוחות.
"הם... מתים." מלמלתי בפחד. הם ידעו קודם שכך הכל יגמר, לכן שלחו לי מכתב, איך לא עצרתי זאת קודם? איך לא זיהיתי את המצב לפני?
השטר קרא לחברו בעזרת מכשיר הקשר. נצמדתי לדפנות הבאר וחשבתי; מדוע התאבדו? מה היו המחשבות האחרונות שלהם? מה היו המילים האחרונות שלהם? האם ההורים שלהם שמו לב שנעלמו? זה היה הרגע שבו הרשתי לדמעות שלי לזלוג מעיניי.
בזמן ששוטר מספר אחד ניסה לתחקר אותי ללא הצלחה, השוטר השני צילם את הזירה מזוויות שונות, לבש כפפות והזיז את הארי אדוארד בעדינות. המשכתי לדחוף את השוטר בכדי לראות את שוטר מספר שתיים קורא לתגבורת ובוחן את הגופות שחיכו לי בבאר. קעקוע? היה להם קעקוע תואם?
לואי נראה רע יותר מהארי; דמו הכריש לגמרי, עורו היה כחול - סגול - בהיר, בשרו הרקיב לגמרי וטורפי נבלות כבר התקרבו אליו. לא היה צריך להיות חוקר בשביל להבחין שלואי מת לפני הארי. השוטרים הזיזו אותם ללא הפסקה; רק לאחר כמה דקות, כאשר הכנסתי למוחי ששני חבריי שוכבים פה, אוכל לחיות, מוחם לא מתפקד, ליבם כבר לא פועם, עצמותיהם שבורות, רק אז התחלתי להסביר לשוטר מי אלה.
"הארי אדוארד סטיילס, הנער עם השיער המתולתל, בן שמונה עשרה, מדונקסטר, לומד בבית הספר הפרטי בעיר שלנו, בן יחיד. לואי וויליאם טומלינסון, הנער עם העיניים הכחולות המדהימות אשר ישארו פקוחות לנצח, בן שמונה עשרה, מדונקסטר, לומד באותו בית ספר, אח לחמישה." סיפרתי בשקט והשוטר כתב. "זה לא רצח, הם בחרו את גורלם, לכן שלחו ל מכתב. אני מניח שפה רצו למות ולהקבר. זה בוודאי מקום חשוב להם."
"האם הם כתבו צוואה? הספידו זה את זה?" השוטר שאל בזמן שהוריד את חולצתו של לואי ובדק את בית החזה שלו.
"אני לא יודע," אמרתי את האמת. "הם ביקשו ממני להזמין משטרה," אמת לאמיתה. "ולשמור שאיש לא יגע בפתקים מלבדי." שקר. לעזאזל, נייל, שני חברים שלך מתו, הגופות שלהם נמצאים לך מול העיניים ולך אכפת מהפרטיות שלך?
לאחר שנתתי לפקיד את על הפרטים שהיה זקוק להם ואספי את כל הפתקים - גם את אלו שהוכתמו בדם - הלכתי יחד עם השוטרים לספר למשפחות.
ואיך המשיכו הסיפורים של כולם?
הארי ולואי נקברו זה לצידו של השני, לבושים בחליפות יפות. המשפחות ארגנו להם "חתונה" והלוויה באותו ערב. הם רצו ששני האוהבים יקברו "נשואים", זה לצידו של זה, בצמוד לבאר הנטושה.
משפת טומלינסון ומשפחת סטיילס יצאו לטיול שובר שגרה באפריקה, בדיוק כמו שילדיהם המתים תמיד רצו.
ליאם זאין ושרלוט נהפכו ללהקה מפורסמת הודות לשיריו של הארי ויצאו למסע הופעות בכל אירופה.
בבית הספר חיזקו את ההגנה מפני בריונות, את החשיבות של החיים ולימדו לקבל את האחר.
ובין כל הפתקים שהיו בבאר, מצאתי יומן קטן מלא בדם. ביום התגלית, יכולתי לשים לב ליומן הזה, על הדפים הכחולים, שוכב שם, בין ידיו של לואי. לדפים היה ריח של קפה שחור חזק, דשא טרי קצור ודם. זה היה סוף היומן, ואני מניח שגם סוף הסיפור של לואי:
"לנעול את הפה זה קשה, במיוחד ביום האחרון בחייך, אבל דאגתי שמילותיי האחרונות יהיו:'הארי אדוארד סטיילס, אני אוהב אותך ותמיד אוהב.'
ואני? מה איתי? טוב, לאחר המקרה יצאתי לחיפוש אחרי כל הילדים האבודים, אך לא מצאתי אותם, אני מניח שישארו אבודים לנצח. אך אחרי שקראתי את כל הפתקים, הבנתי שגורלי קבוע, הוא בלתי נמנע, כל הילדים האבודים, כולל אותי, נשאר אבודים לנצח; המוות ימצא אותנו, והוא מתקרב בכל שנייה.
YOU ARE READING
He Was My Lost Boy - L.S
Fanfiction"ילד אבוד, מתחלק לשתי מילים: ילד ואבוד. ילד, משמעו אדם שגילו צעיר. לאבוד יש כמה משמעויות, אחת, חסר תוכניות ומטרות שמובילה למשמעות השניה, חסר תקווה." "וזו הבאר של הילדים האבודים, הבאר אליה כולנו בורחים, הבאר שמבלי לדעת שייכנו לעצמנו."
