אומץ היא תכונה אנושית המגלמת את היכולת להתמודד עם פחד, כאב, סכנה, אי-ודאות או איום. ניתן לחלק את ביטויי האומץ ל"אומץ פיזי" – היכולת להתמודד עם כאב פיזי, סבל גופני וסכנת מוות ול"אומץ מוסרי" – היכולת להביע דעה לא פופולארית או להתמודד עם ביקורת, בושה, שערורייה ורפיון ידיים. היום החלטתי להיות מספיק אמיץ וגלוי עם לואי ולשאול אותו את השאלות שהטרידו אותי בקשר לליאם.
זה היה עוד לילה קר, כפור כלבים שטף את העיר החשוכה והקטנה שלנו, כמובן גם שהמעלות צנחו כשנכנסו לשטח הפתוח, השדה. השעה הייתה בדיוק שלוש בלילה כשהגענו יחד לבאר הנטושה והאהובה שלנו.
"לואי, אפשר לשאול אותך שאלה?" ביקשתי בלחש וקולי עלה באיטיות.
"בוודאי." ענה, קולו היה צפצפני כרגיל ומבטאו הכבד נרגע כנראה מפני שזו הייתה רק מילה אחת.
"איך אתה וליאם פיין מכירים זה את זה?" שאלתי בישירות שכנראה הפתיעה אותו. יכולתי לזהות את ההפתעה בהבעת פניו.
"אני מניח... אני חושב ש..." התחיל בגמגום; הרמתי את גבתי ונעצתי את מבטיו היישר בו. "אני ונייל, חבר שלו, אנחנו חברי ילדות. בחור מגניב."
התשובה הזאת לא תאמה לעומק האינסופי של לואי וויליאם טומלינסון. איפה התשובה מלאת הרבדים? איפה התשובה שאפשר לטבוע במחשבות עליה? איפה המילים הגבוהות?
"אז איך הכרתם?" שאלתי במן תחכום, יודע שהוא לא דובר אמת.
"האמהות שלנו עובדות ביחד." ענה בזלזול שלא הייתי רגיל אליו כלל.
"מעניין," מלמלתי. "מעניין מאוד."
הוא הנהן ובהה באוויר, היה ברור שחשב על דבר אחר, חשב על דבר חשוב יותר.
"שמעת את השיר שליאם שר היום? מאוד מוכר לי." רמזתי לו בלחש וצעדתי שני צעדים לכיוונו.
"אני לא זוכר בדיוק מה הוא שר היום." הוא אמר בקול בטוח ובהה באבן שבעט.
"הנה, אני אזכיר לך, לו." עניתי במעט תחכום וזמזמתי את השיר בעודי מתקדם עוד צעד קדימה.
עיניו רצו מצד לצד כאילו מחפשות דבר מה. ידעתי בדיוק מה הוא מחפש, הוא חיפש דרך להתחמק ממני.
"יכול להיות ששרתי אותו בטעות כשהסתובבתי עם ליאם." הוא השיב והתקדם לכיווני גם כן. "מצטער."
"זה בסדר." עניתי וצעדתי לכיוונו; הוא התקדם שוב. היינו במרחק של סנטימטרים ספורים. הוא לקח עוד צעט וגופו נצמד לגופי.
"הארי, ממה הכי נהנת אתמול?" לואי שאל אותי בלחש ויכולתי להרגיש את נשימתו עליי.
"אני מניח שנהנתי מהעובדה שאני עושה דבר חדש ואסור." השבתי לו ויכולתי לראות שעיניו נצצו. העיניים הכחולות האלו, האף הקטן, השפתיים הדקות.
"רוצה לנסות עוד דבר חדש ואסור?" הוא שאל בקול עמוק שהיה שונה מקולו הצפצפני.
"בהחלט כן." עניתי במיידיות מבלי לחשוב פעמיים. הוא סימן לי לעצום את עיניו ועשיתי כמבוקשו.
חום הגוף שלו הקרין כלפיי חום נעים כל שיכולתע לדעת שהוא שם. גופו היה קרוב במיוחד כך שהרגשתי את ליבו פועם בחוזקה ואת נשימותיו על בית החזה שלי.
ידו החמה הונחה על לחיי ויכולתי להרגיש היסוס קל במגעו הנעים להפליא.
נשיקה, מחווה גופנית של אהבה, אהדה, קרבה הערצה או מגע מיני, שביטויה הוא מגע של השפתיים, לעתים תוך יניקה קלה, וכאשר היא מבטאת תשוקה, כרוך בה לעתים גם שימוש בלשון. הוא באמת עשה את זה כרגע.
זה היה נעים. תמיד דמיינתי את הנשיקה הראשונה שלי. לא דמיינתי שתקרה בארבע לפנות בוקר, לא דמיינתי שהיא תקרה עם גבר ובמיוחד לא עם לואי.
אם נהנתי מהנשיקה, אם אני רוצה שוב, אם אני מרגיש רגשות כלפי לואי, אני הומו?
זו הייתה נשיקה נחמדה למדי. לא קטנה ויבשה מדי אך גם לא גדולה ומלאת תשוקה. היא לא הייתה רטובה עם הרבה לשון ויניקה כמו בסרטים וגם לא יפייפיה כמו בספרים. היא הייתה נשיקה מאהבה, לא נשיקה מוגזמת.
הרגשתי אותו מתרחק. לא ידעתי לאן הלך, לא ידעתי למה. לא הייתי מסוגל לפקוח את עיניי, לא הייתי מסוגלת לקרוא לו. כשפקחתי את עיניי, המכונית שלו כבר לא הייתה שם; הוא נעלם.
"לואי." התחלתי לצעוק אך קולי החליש. "חכה."
דממה; הוא כבר לא היה שם.
--
מקווה שאהבתם את הפרק(:
בבקשה תצביעו ותגיבו את דעתכם בתגובות3>
YOU ARE READING
He Was My Lost Boy - L.S
Fanfiction"ילד אבוד, מתחלק לשתי מילים: ילד ואבוד. ילד, משמעו אדם שגילו צעיר. לאבוד יש כמה משמעויות, אחת, חסר תוכניות ומטרות שמובילה למשמעות השניה, חסר תקווה." "וזו הבאר של הילדים האבודים, הבאר אליה כולנו בורחים, הבאר שמבלי לדעת שייכנו לעצמנו."
