האם התחושה הזאת מוכרת לכם? ליפול ולקבל כל כך הרבה מכות; שריטה בברך, שפשוף במרפק, שפה פתוחה, אף מדמם, חתך בבטן וסימן כחול על הירך.
אם התחושה מוכרת לכם, באותו מצב אתם לא יודעים מה כואב יותר; האם זו הברך? המרפק? השפה? האף? הבטן? הירך? אז בואו אני אספר לכם מה כואב יותר, הראש.
זו אותה תחושה נוראית, שהכל כל כך מבולבל ומסובך שאינך יודע אפילו מה כואב.
אתם יודעים, גם אני נפלתי, גם אני קיבלתי מכות, כל הערב. לא, בהחלט לא נפלתי פיזית וקיבלתי מכות; כן, נזרקתי נפשית לכביש ונרמסתי על ידי המון של מכוניות.
לפעמים לוקח קצת זמן להרגיש את הכאב, כדי להגיע לנקודה בה אני הרגשתי את הכאב אני אאלץ לספר את הכל מתחילת היום. ככה זה התחיל:
"הארי אדוארד סטיילס, אני לא אגיד זאת שוב, תתעורר מיד." אבי רטן, לא רציתי לקום.
ראשי הלם ובטני התכווצה. למה קמתי בסופו של דבר? טוב, נוכחות מושלמת היא הרי מצרך חובה בכדי להיות הילד המושלם.
כנראה שככה הרגישה החמרמורת שכל השתיינים מבית הספר דיברו עליה.
התלבשתי באי רצון, רק חושב, איך אסביר להורי שאני חווה חמרמורת? איך אספר להם שאני לא מרגיש טוב מבלי שיגלו ששתיתי אלכוהול אמש?
הלכתי למטבח במראה מרושל; הכפתורים העליונים של חולצתי לא היו מכופתרים, שולי מכנסיי לא היו מקופלים באופן מסודר ושרוכי לא היו קשורים. טחבתי את ידי לחולצתי וסובבתי אותה על בטני על מנת להראות שהיא כואב.
"נערי!" אמא קראה בעודה מכפתרת את חולצתי ומוציאה את ידי מהחולצה וטחבה את החולצה למכנס.
"אמא, מה את עושה?" שאלתי בבלבול והיא המשיכה לארגן אותי. "אני חושב שאני חולה."
"אתה לא חולה!" אבא שלי צעק מאחורה, הם פחדו מהמילה הזאת, מחלה שווה שינוי, שינוי הוא דבר לא רצוי אצלנו בבית.
הבטתי בו במבט מסכן, מבט שלוחש 'אבא, תראה חמלה ותאשר לי להשאר בבית, רק ליום אחד'; אני מניח שהוא לא הבין.
"נשארים בבית רק אם באמת חולים." אמא אמרה בקול תקיף ואבא הנהן ברצון.
"אני מתנצל. אני אלך היום לבית הספר." התחננתי לסליחה למרות שידעתי שהם יסלחו, ריב שווה שינוי.
"אנחנו מקבלים את התנצלותך." הם ענו בתיאום מושלם, כך הם תמיד ענו כשהתנצלתי.
אכלנו והתארגנו לבית הספר והעבודה. יופי, עוד יום לימודים, אני מרגיש כאילו אני עומד להקיא.
"תהנה בלימודים אדוארד." אמא אמרה ונפנפה לי מחלון המכונית בעודי יוצא ממנה. היא קראה לי בשמי האמצעי, שנאתי שהיא עשתה את זה.
YOU ARE READING
He Was My Lost Boy - L.S
Fanfiction"ילד אבוד, מתחלק לשתי מילים: ילד ואבוד. ילד, משמעו אדם שגילו צעיר. לאבוד יש כמה משמעויות, אחת, חסר תוכניות ומטרות שמובילה למשמעות השניה, חסר תקווה." "וזו הבאר של הילדים האבודים, הבאר אליה כולנו בורחים, הבאר שמבלי לדעת שייכנו לעצמנו."
