מתוסבכת! - !complicated

~פרק 7~

פתחתי את זרם המים והורדתי את בגדיי כשאני נכנסת בבת אחת לזרם המים החמים והנעים מרטיבים את ראשי וגופי ומרגיעים את נשמתי. הרגשתי כאילו כל הימים המזעזעים שעברו עליי נישטפים ממני. כשלפתע פצעיי גבי התעוררו והזכירו ךי את קיומם.
"אה!" צרחתי בחוזקה מהכאב שתקף אותי. שמתי במהירות את ידיי על פניי מהכאב שאני שומעת נגישות על הדלת.
"את בסדר שם!?" שמעתי אותו את קולו של ברנדון מבעד לדלת.
"כן! אני בסדר!" עניתי חזרה. כשהמים עדיין זורמים במורד גופי מרטיבים את פצעיי ושורפים את גבי. ניסיתי כמה שיותר מהר לסיים את המקלחת כדי שלא הרגיש את עוד את הכאב הנוראי. לבשתי במהירות את בגדיי ויצאתי לכיוון הסלון משאירה מאחורי עקבות רגליים רטובות. חיפשתי מסרק בחדר שניראה לי כשלי ומצאתי בתוך הארונית מהעץ מסרק בצבע סגלגל עניי לכדו שוב את התמונה שלי ושל מייקל בשומר המסך שבטלפון ככשוב הרגשות התחילו להעיק על לבי. ניערתי במהירות את המחשבותיי מראשי ופסעתי חזרה לכיון הסלון. התיישבתי על אחת הספות ליד ברנדון אך קצת רחוק נמענת מלהיות בקרבתו..התחלתי לסרק את שיערי הרטוב מתעלמת מהעובדה שרבנו לפני כמה דקות ספורות. "את בסדר?" הוא שאל בטון מודאג.
"כן למה שלא יהיה".. עניתי בקרירות.
"את.. צרחת כשהיית במקלחת." השיב.

"אה.. זה.. אתה יודע מישהו פצע אותי בגב לא וזה לא כואב בכלל." אמרתי בעוקצנות. והוא נאנח בכבדות.
"אוקיי.. אז מי שפצע אותך גם יבריא אותך."
"מה?" שאלתי כלא מבינה. והוא נעמד על רגליו.
"חכי פה". קובע כעובדה. הוא הסתובב בבית כמחפש משהו ואז פסע לכיוון דלת היציאה. "לאן אתה הולך?" אמרתי ישירות ונעמדתי על רגליי. "חכי פה." אמר שוב. וסגר את הדלת אחריו משאיר אותי לבדי.
*********
כמה זמן לוקח לו לחזור. אני מרגישה כאילו עברו 5 שעות למרות שלמעשה עברה רק חצי שעה. אני טיפוס לא סבלני. אולי בכלל הוא לא מתכוון לחזור.. לא אתפלא עם אגלה זאת. אלפי מחשבות חדרו לראשי כשאני שכובה על הספה ואז הדלת נפתחת לאט. הנפתי את גופי במהירות לצורת ישיבה רואה למולי את ברנדון ניכנס עם שקית שלוגו לא ידוע מוטבע בתוכה. סוגר את הדלת אחריו.
"איפה היית..?" שאלתי תוהה.
"למה.. אכפת לך?" שאל בהתגרות.
"אני שונאת אותך אל תשכח את זה." השבתי בכעס.
"אל תדאגי לא חשבתי אחרת. קחי". אמר וזרק את השקית לעברי. תפסתי אותה בידיי והוצאתי את מה שבפנים. בפנים היה יוד ופלסטרים. "מה למה צריך את זה?" שאלתי כלא מבינה.
"בשביל הגב שלך." הוא השיב כאילו התשובה ברורה מאליו. "קניתי לך את זה בשביל הגב."
"אמ.. אוקיי...תודה? רגע! למה אני אומרת לך תודה? אתה עשית לי את זה!" התחרטתי על תודתי.
"נו... אל תתחילי שוב. אני כבר הצטערתי מיליון פעם. אני יודע שלא משנה מה העשה זה לא מספיק. מה עוד את רוצה שעשה?" אמר כמיואש. ולאחר כמה דקות אחדות קבע כעובדה.
"טוב.. למה את מחכה תשבי על הספה ועשים לך את זה על גבך."
"לא ממש לא! אני עשים לעצמי! אני לא צריכה את העזרה שלך!" תקפתי אותו ושוב שנאתי עלוי מלאתה את גופי.
"טוב.." אמר והרים את ידוי כנכנע. הרמתי את גב חולצתי טיפה כלפיי מעלה והצלחתי למרוח את היוד רק על קצבות צלקותיי. וזה כאב כל כך שצרחתי בכל נגיעה קטנה ועצמתי את עניי מכאב.
"את סתם עקשנית." אמר בקרירות. עד שללא כל חוסר ברירה נענתי לבקשתו והסכמתי לכך שישים את היוד. לא הגעתי לצלקותיי וגם הכאב היה כבלתי ניסבל מה כבר יכולתי לעשות.
"תסובבי את גב שלך לכיוני". מילויו הזכירו לי את המילים שאמר לי ביום הראשון שנפגשנו. גופי היה מלא שנראה כלפוי. חששתי והפנתי את גבי לכיוונו. החזקתי את קצבות חילצתי כלפיי מעלה בחוזקה.
"מוכנה?" שאל. ואני הנהנתי בראשי למרות שלא הייתי מוכנה בכלל. הוא התחיל למרוח את היוד על גבי בעדינות ופצעיי שרפו כאילו עולים באש. אך למרבה הפלא ידיו ניזהרו והיו עדינים כלפיי עורי. העניקו לי הרגשה שירדה רמה אחת של כאב. לאחר שסיים שם את הפלסטרים בעדינות על פצעיי ויסיים את מלאכתו.