מתוסבכת! - !complicated

~פרק 12~

נקודת מבט סטייסי:
"לא... אני מצטער." ברנדון אמר כמיואש ונעץ בי מבט מצטער שחדר לתוך עניי וחירר את ליבי מכל כיון כאילו ידע זאת. הוא ניכנס לשירותים שטף את ידו במהירות יצא וטרק את הדלת בחוזקה כשאני עדיין במקומי והוא כל הזמן הזה מונע מליצור איתי קשר עין. אילו רק ידע כמה קשה לי כשהוא לא יוצר איתי קשר עין. נאנחתי  כשדמעות עדיין יורדות על לחיי ואני עדיין מרגישה את הכאב הדחוס והמחניק שעדיין סורר בחדר ומסרב להיעלם. כאב לי להגיד לו שאיני סולחת לו הוא חווה את אותו הדבר כמוני אך אני למזלי או לצערי יש שיראו זאת אחרת שחכתי את כל העולם אשר חייתי בו הייתי כאישה חדשה משאלה שהוא רק יכול לקוות לה עבורו. ליבי זעק לעברי תאמיני לו! אך לא  יכולתי. תהיתי עם הוא זייף הכל או שהוא אמיתי איתי איני יכולה לבטוח בכל אחד כרגע.  ניגבתי את דימעותיי עם ידיי הלכתי לכיוון המטבח ולקחתי מטאטא פשוט מתחילה לאסוף את חתיכות הזכוכית שנשברו מהמראה על הריצפה נזהרת לא להיחתך. לאחר שסיימתי לנקות את "אזור המראה." התקדמתי לכיוון התמונה שלי ושל מייקל שהייתה מונחת ליד. התבוננתי בה קלות בצער ואחזתי בה בעדינות את התמונה וניערתי אותה כשהזכוכיות נופלות על הרצפה.
"

זה כל כך לא היום שלי." לחשתי לעצמי משלאה את עצמי שעד כה היו ימים טובים אך לא היו כלל. הנחתי את התמונה על השולחן וניקיתי את הזכוכיות שנפלו על הרצפה כשאחת הזכוכיות נכנסות לאצבעי וחותכות אותי. "אח!.. וואי! .." גנחתי בכאב. הכנסתי את האצבע לפי מחפשת פלסטר על מנת לעצור את הדימום המייגע שסביר להניח שעם ברנדון היה כאן היה אומר לי להתאפס על עצמי. ולבסוף מחליטה לשטוף אותה במים כדי להרגיע את עורי. נישמע קול פעמון הדלת ברחבי הבית

שהקפיץ אותי ממקומי לרגע. התקדמתי לכיוון הדלת מסתכלת מהעינית ורואה למולי אישה לא מוכרת לי כלל אני מהססת עם לפתוח ולבסוף פותחת את הדלת בתהייה. למולי מתגלה אישה מבוגרת בסביבות ה50 לגילה כך אני מניחה. שיערה חום וענייה שחורות. שיערה אסוף בסיכה גדולה האוספת אותו בצורה אחידה כשהיא לבושה בחצאית חומה עד הבירכיים וחולצה לבנה מכופתרת שעל רגליה נעולות נעליי עקב שחורות ואלגנטיות. היא הייתה בהחלט מרשימה וניראה ממעמד גבוה מאוד.
"סליחה, את סטייסי?" שאלה בנימוס.
"כן.. מי את?" שאלתי ישירות ודי בקרירות למרות של התכוונתי לכך.
"אני מנהלת בית הספר שלך אשמח להיכנס. אפשר?" היא חייכה לעברי וביקשה את אישורי להיכנס.
מחשבותיי תקפו אותי ממתי לומדת בביהס? יש בכך הגיון כשאני חושבת על זה זה די הגיוני. אני רק בת 16.
"כן היכנסי." אישרתי את כניסתה ופתחתי את הדלת לרווחה. היא ניכנסה ונשמעו נעלי העקב שלה מכות קלות את הריצפה. היא הסתכלה לכל עבר ולפי מבטיה הייתה מורשמת עד מאוד מהביתי. התיישבה על הספה וסימנתי לה לפי היותי ישובה לבוא לכיוני.
"קודם כל אני אציג את עצמי. אני יפעת ואני מנהלת בית הספר החדשה שלך".
קטעתי אותה מלהמשיך מבלי לעשים לב.
"חדשה? מה קרה לישנה?"
"היא יצאה לפנסיה." השיבה וחייכה עליי חיוך לבן וחושף שניים ממשיכה בדבריה.
"אני באתי לכאן מכיון שראיתי שלא הגעת לביהס. מעל ל4 או 5 חודשיים. תוכלי להסביר לי למה?"
אמ..מה המציא לה עכשוי. אני בעצמי לא יודעת למה. או שכן... אבל מן הסתם לא כדאי לה לדעת למה.
"ההורים שלי הם.. טסו לח"ול לענייני עסקים."
"4 חודשיים?" היא צמצמה את ענייה כמבולבלת ולא כל כך מאמינה.
"כן... בהתחלה הם היו צריכים להיות שם חודשיים. אבל אנשים שעובדים איתם שינו הרבה דברים. כל מיני דברים עסקיים אני לא ממש מבינה בזה. אז שהייתי איתם שם במשך זמן." ניסיתי להתחמק מזה באלגנטיות.
"אוקיי." הנהנה בראשה כמסכימה בלב ברירה. 
"של מי הבית?"
"שלי." אמרתי ישירות.
"רק שלך?" שאלה ותוהה בענייה איך יש לי בית משלי להתחשב בעובדה שנראה שבית ספרי הוא לא הכי רגיל שיש הוא ניראה פרטי ויוקרתי שניתן להשיג מלוגו שמותבע בתוכו בדפים ששלפה והחזיקה זמן קצר אותה אישה.
"לא.. אני ואחי גרים כאן."
"אז, איפה אחיך?" שאלה והוציאה עט ניראה כי החלה לכתוב את כל המידע שמסרתי לה.  "הוא... בקייטנה של ביהס. ההורים שלי רשמו אותו לשם כדאי שלא אצטרך כל כזמן להתרוצץ אחריו." תירצי להתחשב בעובדה שעם בית הספר ניראה יוקרתי כמו בלוגו שלו כנראה מי שנימצא לרוב בבית הספר הזה הם אנשים עשירים ואולי תיהיה הבנה בליבה. מאיפה אני מביאה את כל השטויות האלה.. הרהרתי בליבי. דלת הבית נפתחה שנית וברנדון ניכנס כשריח סיגריות הודף ממנו.
"מי זה?" הסתכלה לעברו של ברנדון וסרקה את גופו בענייה מתרשמת ממראו המחוספס.  כשאני מגלגלת עניי קלות כאות בוז לתגובת פניה.
ברנדון כעת בי מבט כלא מבין כאילו מנסה שענה לו דרך עניי. "זה.." בלעתי את רוקי בכבדות איני יודעת מה להמציא לה. שקרים היה דבר שגיליתי תא מזמן ושנאתי את העובדה שאני נעזרת ומשתמשת בהם. "זה...זה.. זה חבר שלי." אמרתי את המשפט הראשון שעלה לראשי ותירצתי מקווה שברנדון לא יהרוג אותי לאחר מכן אף על פי שהסיכויים גם ככה לא היו בעדי. ברנדון הרים את גבותיו כמופתע ורצה להגיב אך עצר את עצמו.
"כן.. " פלט וזרם עם דבריי בלב ברירה עדיין מבולבל.
"כמה זמן אתם ביחד?" שאלה בטון נימוסי אך במוחי הייתה עוד סיבה שעלתה ללמה שאלה זאת. היא לא פסקה מלבחון את גופו עם ענייה ובחילה בעבעה מתוכי הוא יכול להיות בנה. אך ברנדון פשוט התעלם היה ברור שאינו מרגיש בנוח. הוא זז מפתח הדלת והתמקם לידי. כשאני זזה קלות עדיין חושבת על שיחתנו האחרונה.
"אה..4 חודשיים." אמרה בטון של הבנה כאילו הבינה משהו במוחה. והמשיכה לרשום בדפיה. סוף סוף לא הייתי צריכה להיעזר בשקר זאת הייתה האמת זה באמת היה זמן הכרותנו.
"אוקיי. אז מתוקף תפקידי..." אמרה כשחיוך נימרח על פניה חושך שנית את שנייה הלבנות.  "עליי לומר לך לחזור לבית הספר. טוב מתוקה." קבעה כעובדה ואני הנהתי בראשי אף על פי שלא ידעתי כלל איפה הוא נימצא.
"בן כמה ברנדון?" הפנתה את מבטה ממני אלוי והתעניינה. "18." השבתי זוכרת זאת משיחתנו האחרונה כשברנדון לא אומר דבר רק נשאר שם שותק כאדיש למתרחש.
"אה.. אז אני מניחה שגם אתה יכול ללמוד בביהס שלנו." קבעה כעובדה שנית ועוררה אותו.
"מה?.. רגע?.. מה?" לפני שהספיק להשיב קטעה אותו בדברייה מונעת ממנו את הזכות לסרב.
"אוקיי! אז החלפנו את בגדי הביהס הישנים בבגדים אחרים אל דאגה הם לא פחות יפים. ארד להביא לכם אותם ממכוניתי ואחזור."
הנהנתי בראשי וברנדון נאנח וגילגל את ענוי כמוותר. היא ירדה במדרגות ונעלמה מזווית עיננו.
"מי זאת?" שאל אותי ישירות כאילו חיכה רק שתלך כדי לשאול זאת.
"זאת מנהלת חדשה של בית ספר שמתברר שלמדתי בו."

"יופי.. עכשוי גם אני צריך ללמוד. אל תצפי ממני ליותר מידי." קבע כעובדה ונאנח בכבדות כשהוא שם את ידו על פנוי כמתוסכל. לא חשבתי אחרת. אמרתי בליבי והדפתי אותו במילותיי.
"גם אני לא מרוצה מזה.". השבתי ושתקנו כששמענו את נקישות נעליי העקב שלה מכות את המדרגות כשהיא עולה. קמתי ממקומי לפתוח את הדלת שנית. על פניה היה מרוח חיוך והיא הושיטה לעברנו שתי חליפות שנראות מבד די יקר. "זה לך ברנדון.
וזה לך סטייסי. אני מצפה לראותכם בבית הספר מחר". הנהנתי בראשי כמסכימה והיא הלכה פסעה לדרכה. למרות שממש לא רציתי עכשיו גם בית ספר על הראשי ראיתי את הצד החיובי אולי זה יעזור לי להתמקם והתמקד יותר ממה שאני רוצה. לא אוכל להישאר ביתי ולהסתתר שם כל הזמן.